גמישות רקמת החיבור, הבדלי היחסים בין שריר לשומן והזויות בין המפרקים מעמידים נשים בסיכון גבוה יותר לפציעות ספורט. מאת ד"ר ליאור ברוך

בימים אלו נערכת בקנדה תחרות גביע העולם בכדורגל לנשים, וזו הזדמנות נהדרת לדבר קצת על פציעות ספורט.

עד לפני כ-40 שנה פציעות ספורט בנשים נחשבו נדירות יחסית כיוון שנשים כמעט ולא השתתפו בספורט תחרותי. עוד בתקופת יוון העתיקה נאסר על נשים להשתתף בתחרויות האולימפיות, וכך גם באולימפיאדה המודרנית הראשונה שנערכה ב-1896. שינוי בהלך הרוח החל בשנות ה-70 של המאה הקודמת, כשארצות הברית החלה להציע תמיכה כלכלית למכללות אשר יקימו קבוצות ספורט לנשים, ובכך פתחה את הפתח ליותר נשים לעסוק בתחום.

 

הבדלים פיזיולוגיים בין המינים

בין נשים לגברים ישנם הבדלים פיזיולוגיים, שמשפיעים על שכיחות ואופי הפציעות. רוב ההבדלים נובעים מהורמוני המין – אסטרוגן בנשים וטסטוסטרון בגברים – ולכן כמעט ואינם מורגשים לפני גיל ההתבגרות, והופכים משמעותיים יותר לאחריו.

לנשים, למשל, עצמות פחות צפופות משל גברים, ורגליים ארוכות יותר ביחס לגובהן. בממוצע, נשים נמוכות מגברים, ויחד עם מבנה אגן רחב יותר, מושפע מרכז הכובד של הגוף – נתון משמעותי בעיקר בענפי התעמלות קרקע. האגן הרחב יותר משפיע גם על זוית מפרקי הירך והברך, וזו אחת הסיבות שנשים סובלות יותר מתסמונת כאב פטלופמורלית.

אם נבחן רק את איכות רקמת השריר, בלי להתייחס לכמות, אין הבדלים בין שריר "נשי" ל"גברי", אך מבחינה כמותית יש לנשים פחות רקמת שריר מאשר לגברים. בשל כך, כח השריר של נשים מעט נמוך יותר משל גברים אך מנגד התאוששותו מהירה יותר לאחר מאמץ. בנוסף, יתכן וחוזק השריר מושפע מהתקופה במחזור הוסת, כשיתכן שחוזקו יורד מעט סביב הביוץ.

גם גמישות המפרקים שונה: הגידים והרצועות גמישים יותר אצל נשים ביחס לגברים, מה שמשפיע לרעה על הסבירות לנקעים בקרסול ועל הסיכון לפציעות כתף, אשר גבוהה יותר בנשים.

london 12 olympics swimmer
נשים בסיכון גבוה יותר לפציעות כתף, בענפי ספורט כשחיה.

פציעות ספורט שכיחות

כאמור, פציעות כתפיים שכיחות יותר בנשים מאשר בגברים, כנראה בגלל שהגידים והרצועות גמישים יותר, והשרירים המייצבים את הכתף יותר חלשים. אלו פציעות ששכיחות במיוחד בענפי ספורט עם שימוש מוגבר בכתף, כמו שחיה, כדור יד או כדורעף.

גם הברכיים לא נשארות חייבות. נשים נמצאות בסיכון של פי 3-6 מגברים לקרע ברצועה הצולבת הקדמית של הברך. זאת בעיקר בענפי ספורט כמו כדורגל, כדורעף או כדורסל, שבהם יש צורך בקפיצות מרובות, נחיתות וסיבובים. ובאיזור אחר בברך: נשים סובלות יותר מתסמונת פטלופמורלית, הקורית באיזור המפגש בין פיקת הברך לעצם הירך: 20% בנשים ביחס ל-7.4% בגברים העוסקים בספורט מקצועי. ככל הנראה, השכיחות הגבוהה יותר בנשים קשורה גם להבדלים במבנה הגפיים בין שני המינים, כאמור מעלה.

מפרק נוסף שנפגע יותר בנשים הוא המרפק. לדוגמא, פגיעה בשם "מרפק טניס" (Tennis Elbow, Lateral epicondylitis), אשר נגרמת ממתיחה חוזרת של פרק כף היד כנגד התנגדות וגורמת להופעת כאב במרפק. הפציעה אופיינית במיוחד לענפי ספורט הדורשים הטלה או חבטות, כמו (חכו לזה…!) בטניס.

london 12 olympics
פגיעות ברך נפוצות בענפי ספורט הדורשים קפיצות וסיבובים. התמונה מתוך המשחקים האולימפיים בלונדון, 2012.

עוד פגיעה שחשוב להזכיר היא שברי מאמץ, שהם מיקרו-שברים הנובעים מעומס מוגבר על העצמות, ובעיקר בענפי ספורט שבהם יש עומס חוזר ונשנה על אותן העצמות, כמו בריצה. עבור אותה עוצמת פעילות, לנשים יש מעט יותר שברי מאמץ: בספורטאיות מקצועיות מדובר בסיכון של פי 1.5-3.5, ובחיילות סיכון של פי 1.2 ועד פי 10 מאשר בחיילים (הממצאים משתנים בין מחקרים שונים). נשים שלא מקבלות וסת, אגב, נמצאות בסיכון מעט גבוה יותר לשברי מאמץ, אבל המנגנון לכך לא ברור במלואו.

גם המיקום של שברי המאמץ מעט שונה. בשני המינים, המיקום השכיח ביותר לשברי מאמץ הוא עצם השוק (הטיביה), ולמעשה יותר ממחצית משברי המאמץ מופיעים באיזור זה. עם זאת, אצל נשים ישנה שכיחות גבוהה יותר של שברי מאמץ בכף הרגל ובאגן, ביחס לגברים. גם שבר מאמץ בצוואר הירך, שנחשב לשבר מאמץ בסיכון גבוה, נפוץ יותר בנשים ביחס לגברים.

runners
לנשים סיכון מוגבר לשברי מאמץ, ובייחוד בענפי ספורט כריצה

פרט לפציעות ספורט, יש עוד הרבה לכתוב על בריאות נשים בספורט. למשל על השכיחות הגבוהה יותר של הפרעות אכילה אצל ספורטאיות מקצועיות. שילוב של משטר אימונים נוקשה, רמות חרדה גבוהות, ונורמות חברתיות נוקשות של יופי ורזון נותנים את אותותיהם בספורטאיות רבות, עד כדי הטבעת המונח "anorexia athletica".

ולמרות כל תאורי הפציעות, הנפילות והסיכונים, אסכם בכך שפעילות גופנית היא עדיין אחד הדברים הטובים שא/נשים יכולות לעשות עבור עצמן. היא משפרת את בריאות הלב ולחץ הדם, מחזקת את השרירים ואת צפיפות העצם, משפרת את מצב הרוח, מסייעת בהפחתת והעלמת תסמינים קדם וסתיים, וככל הנראה תורמת לבריאות בעוד הרבה אופנים שטרם גילינו. למעשה,  פעילות גופנית עושה את כל אלה גם בלי שום קשר לירידה במשקל, כמו שרבות/ים טועות לחשוב. אז אם טרם מצאתן, חפשו לכן ענף ספורט שעושה לכן טוב – הרווח מובטח! 

 

* המילה "נשים" שימשה בכתבה זו גם לתיאור מין נקבי ולא רק מגדר חברתי. זאת כתרגום של המחקרים עליהם התבססה הכתבה, שלא ערכו הפרדה בין מין ומגדר.


Overuse Injuries in Female Athletes

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pmc/articles/PMC2213798/

Why women have an increased risk of ACL injury

http://www.aaos.org/news/aaosnow/nov10/research3.asp

Sports Injuries: Are Women More At Risk?

http://www.pharmacytimes.com/publications/issue/2014/June2014/Sports-Injuries-Are-Women-More-At-Risk

6 תגובות

  1. כמאמנת כושר, אקרובטית וסתם בת אנוש אני כל כך מודה לך על העשרה הזו!
    הבלוג שלך מרתק, סגנון הכתיבה, הרגישות שלך לענייני פמיניזם ומגדר, כמו גם בחירת הנושאים שלך מדהימות וכבשו אותי מיד.

    1. היי עדי. שאלה מצוינת! תלוי על איזה גיל מדובר. בגילאים צעירים, ההבדלים בצפיפות העצם קיימים, אבל כנראה שלא יתבטאו בקלות. פחות סביר שההבדלים יתבטאו בשברים של ממש, ויותר סביר שאם הם יתבטאו זה יהיה בשברי מאמץ (אני לא מכירה מחקר שהשווה בין המינים, אבל זה כן ידוע בגברים, למשל: https://pubmed.ncbi.nlm.nih.gov/28985103/).
      בגילאים מאוחרים יותר, ובמיוחד בגיל 50 ואחריו, השינוי בצפיפות העצם מעמיק וההבדלים בין המינים הופכים גדולים יותר (במיוחד אם מדברות ספציפית על אוסטאופורוזיס), וכאן כבר יש שכיחות גבוהה יותר של שברים-של-ממש בנשים.
      חשוב לדעת שבריאות העצם שלנו מושפעת *מאד* מצפיפות העצם שהשגנו בגיל ההתבגרות, כשמה שמשפר את הצפיפות וחוזק העצמות זה פעילות גופנית ותזונה בריאה. לעודד בנות ומתבגרות לעסוק בפעילות גופנית, זו השקעה משתלמת שיכולה להבטיח להן עצמות בריאות יותר למשך עשורים אח"כ.

  2. אם הפציעות שאופייניות לנשים הן מאוד מסוימות (ונפוצות בענפים מסוימים), איזה ענף ספורט נחשב "בטוח"? כלומר, איזה ספורט מפעיל עומס על איברים שאינם מועדים לפציעות אצל נשים*?

    1. לצערי, אני לא יודעת לענות על השאלה הזאת כי המרחק ביני לרפואת ספורט די גדול (42.1 ק"מ?). אם הייתי צריכה לתת למטופל/ת עצה מהזוית המגדרית, הייתי אומרת לבחור כל ענף ספורט שגורם לה שמחה והרגשה טובה, כדי שתהנה מלהמשיך ולעסוק בו, ולהיות מודעת לפעילות מדורגת ובטוחה, ואם רלוונטי – עם הדרכה מקצועית. לגבי ספורט תחרותי – אני לא בטוחה שיהיה נכון להמליץ לא/נשים בעד או נגד ענפים מסוימים רק על סמך המין.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

כתבות דומות