לבריאותה

בלוג הרפואה הפמיניסטי הראשון

תרגום: איך לידה גרמה להפרעה הפוסט טראומטית שלי

4 תגובות


*רשומה זו היא תרגום של כתבה מאת Taffy Brodesser-Akner *
*יכול להוות טריגר, תיאורי לידה וחוויית לידה קשה

לידת בני לא התחילה בירידת מים, או בצירים מכווצים. זו הייתה החלטה, ציווי, ואיתם גם טפטוף פיטוצין, תרופה שגורמת לצירים ולהשראת לידה. הללו הגיעו ברעש, כמעט מיד, בהפרש של דקה בין אחד לשני, ובכל זאת לא נוצרה פתיחה בצוואר הרחם. בסופו של דבר קיבלתי Stadol, תרופה נרקוטית שגרמה לי להזות לאורכו של לילה ארוך מאד. עשרים וארבע שעות מאוחר יותר, כבר צלולה אבל עדיין ללא פתיחה, אמרתי לרופא שאני לא מאמינה שהשראת הלידה עובדת, ושאני רוצה לדון באפשרויות אחרות. אך לפני שהבנתי מה קורה, הוא החל להפריד את שק מי השפיר.

"הוא לא בודק אותי", צעקתי לבעלי, "הוא עושה משהו!"

בטון שקט, הרופא ביקש מהאחות מכשיר לפקיעת קרומים.

"למה עשית את זה?" שאלתי כשזה נגמר, "חשבתי שנדבר על זה".

קולו היה קר ושטוח. "את לא הולכת לשום מקום", הוא אמר.

הניתוח הקיסרי שלי הגיע 30 שעות לאחר הקבלה לבית החולים. זו הייתה פרשה של אמצע הלילה: חדר ניתוח קר, רופא מרדים שמנוני, שעון על הקיר שלא אמר לי מתי זה יגמר. לא חשבתי שאצא משם בחיים.

זהו פרק בסיפור של הרפואה המודרנית, שמאפשרת לרבות מאיתנו לשרוד לידה, ועל כך עלינו להיות אסירות תודה כלפיה. אין ספק שהייתי צריכה את עזרת הרפואה: גם לדעתי וגם לדעת שלוש הרופאות המיילדות שבחנו את המקרה שלי מאז (אם כי יש ספק אם הייתי זקוקה להשראת הלידה). גם חיי וגם חיי בני היו בסכנה בנקודה שבה הגעתי לניתוח. אז למה, כשחזרתי הביתה – קצת כואבת אבל עם תינוק בריא – לא הייתי אסירת תודה?

בתוך שבוע מלידת בני אובחנתי עם דכאון לאחר לידה (PPD), שפוגע בכ-15% מהאמהות הטריות. אובחנתי על ידי שלוש/ה אנשי מקצוע, כולל פסיכיאטרית המתמחה ב-PPD שאליה נשלחתי לבסוף. לפחות על פני השטח נראה שהאבחנה התאימה: הייתי עצובה וחסרת תקווה. עניתי על רוב הקריטריונים ברשימה. אבל העצב שלי לא הסביר את התקפי החרדה שחוויתי, אלה שגרמו לי להתפתל על המיטה שלי. "זו חרדה לאחר לידה", אמרה הפסיכיאטרית, מסמנת עוד משבצת על הדף שלה. "לפעמים מקבלות את שניהם," היא אמרה לי, כאילו נקלעתי למכולת ביום של כפל מבצעים.

­אבל היה שם יותר מזה. כשדיברתי עם נשים אחרות עם PPD, הסימפטומים שלנו לא תאמו. לא חשתי טינה או בוז לתינוק שלי. יתר על כן, הנשים שדיברתי איתן והספרים שקראתי לא הזכירו את הדברים שפקדו אותי: רק לשכב על הגב פתח לי דלת לרגעים הנוראים של הניתוח הקיסרי שלי. הייתי מתעוררת משעתיים של שינה כשאני חסרת נשימה ומבוהלת. מילים ותמונות מסוימות פעלו כמו הדק במוח שלי; כשחלפתי עם המכונית מול בית החולים שבו ילדתי, התחלתי לרעוד עד שנאלצתי לעצור בצד הדרך. הלכתי לחדרי מיון כדי לבדוק כאבים שכן או לא היו אמיתיים, התייעצתי עם פסיכיאטר אחר, ועוד אחד, לקחתי מינון נמוך של תרופה נגד חרדה, אבל שום דבר מזה לא עבד.

נואשת, התייעצתי עם עוד פסיכיאטר – אבל הפעם בחרתי בפסיכיאטר כללי, לא מומחה ב-PPD. זו הייתה עצתו של בעלי לנסות מישהו שפרנסתו לא סובבת סביב הפרעה מסוימת: "לעולם אל תשאל ספר אם אתה צריך להסתפר", הוא אמר.

משרדו של ד"ר ק. היה חשוף, עם שטיח מכוער מקיר לקיר, לא האמנות המנחמת של שלושת הפסיכיאטרים הראשונים, או מדפי הספרים שלהם. רק ​​הוא ושולחן הכתיבה שלו, פנקס, תיק קרטון ועט. הוא נשען לאחור ושאל אותי מה הביא אותי לשם. לראשונה, החדר לא היה חנוק בשאלות מתוך רשימה. הרגשתי שאני יכולה לדבר, שאני יכולה לספר את הסיפור שלי.

לקראת הסוף, הוא התחיל לשאול על הפרטים. האם יש מחשבות טורדניות? פלאשבקים? האם אני מרגישה שלעתים קרובות אני חיה מחדש הלידה של הבן שלי? האם אני נמנעת ממקומות שמזכירים לי את הלידה? כן, אמרתי. כן, כן, כן.

הוא אישר שלא היה לי PPD או משהו מהמשפחה הזאת. כן, היה לי דיכאון. כן, הייתה חרדה. כן, הייתי לאחר לידה (ארבעה חודשים בשלב הזה). אבל מה שהיה לי היה משהו אחר, משהו שהמומחים שהיו כה נשואים לטריטוריה שלהם לא יכלו לראות. היתה לי הפרעה פוסט-טראומטית, PTSD.

קבלת האבחנה הייתה צריכה להביא לי הקלה, להביא את ה-"אהה" שכה חיפשתי. אבל במקום, התחלתי להתנגד. "PTSD?" שאלתי. "כמו שיש ליוצאי מלחמה?"

הרופא הסביר שכל מי שחווה או חוותה טראומה יכול/ה לחוות PTSD, בהתאם לנטיה שלהן/ם לחרדה ויכולת ההתמודדות שלהן/ם. "ואת בהחלט חווית טראומה".

הייתי המומה, פתאום התגעגעתי לאבחנות הקודמות שלי. בעוד PPD או חרדה לאחר הלידה הם סיוט, הם גם חולפים בעזרת הזמן והרפואה. ואני קראתי סיפורים על PTSD, על איך הוא נשאר, איך הוא אף פעם לא עוזב.

חוץ מזה, מאז ומעולם הייתי קשוחה. אפילו לא פחדתי מאד מהלידה. כן, דברים משתבשים לפעמים, אבל זוהי תקופה של טכנולוגיות מתקדמות, ורק מעט מאוד נשים מתות בלידה. הרי נשים ילדו מאז ומעולם, אז מה נותן לי את הזכות לקרוא לזה אירוע טראומטי? שנאתי את מה שהאבחנה הזאת אמרה עלי. האם אני כל כך לא יציבה שאני לא יכולה להתאושש רגשית ממה שהיה בסופו של דבר רק 35 שעות מהחיים שלי, מההתחלה ועד הסוף?

סביב הזמן שהתחלתי לעכל את זה, התפרסמה כתבה בוול סטריט ג'ורנל שעסקה ב-PTSD לאחר לידה. הכתבה הפנתה למחקר (כעת מפורסם), שבו נמצא כי 9% מהנשים לאחר לידה ענו על הקריטריונים לאבחנת PTSD לפי "התנ"ך" של בריאות הנפש, ה-DSM-IV.

שלא במפתיע, זה גרר הרבה גלגולי עיניים מבלוגריות. "משהו מציק לי בלהחיל את המונח PTSD על חוויות של לידה", אמרה חנה טננט-מור מהבלוג "סטרולרדרבי" באתר Babble ."הרי PTSD קשור לרוב עם גיבורי מלחמה או עם קורבנות של אלימות קיצונית; ליישם את זה על אמהות טריות גורם לאמהוּת להיראות כמו משהו פתולוגי".

ב-Jezebel ג'סיקה גרוז כתבה בלעג, "האם הפכנו כה עדינות והיפר-מודעות שמשהו שנשים עשו מאז ומתמיד כעת מדורג לצד מלחמה כאירוע כואב?". היא המשיכה ואמרה, "אין ספק שכדור באולינג של תינוק שנורה מתוך הוגינה שלך הוא לא פיקניק, אבל ההיסטריה סביב משהו כל כך עובדתי היא מטרידה".

כיוון שלנשים אלה, למיטב ידיעתי, אין תואר פסיכולוגי או רפואי, החלטתי ללכת למי שיש. ד"ר שריל בק, פרופסורית לסיעוד באוניברסיטת קונטיקט, עומדת בחוד החנית של הידע על PTSD בנשים לאחר לידה, והיא גם רשומה על המחקר שהוזכר בכתבה של הוול סטריט ג'ורנל.

"יש התנגדות לאבחנה הזאת," מסכימה בק, שפרסמה מאז שני מאמרים נוספים בנושא. "במיוחד אם האמא בסדר, ולתינוק/ת אין מומים מולדים. איך זה יכול להיות טראומטי? אנשים יכולים להבין טראומה של גברים ונשים שחוזרים מהמלחמה, או של אישה שנאנסה. אבל בלידה, קשה לציבור ולרופאות/ים לקבל את זה".

אבל אם נשים ילדו מאז שחר הימים, איך פתאום הופיעה אבחנה חדשה? מה השתנה?

"לפני חמישים שנה, נשים היו עוברות הרדמה לפני לידה", אומר ד"ר בג'ימין ואן ווריס, רופא ילדים, פנימאי, וחוקר באוניברסיטת שיקגו. אבל עכשיו יש לנו מודעות חדשה לחלוטין למה קורה בחדר הלידה. ובעוד הרפואה המתקדמת הפכה את הלידה לחוויה בטוחה מאי פעם, היא גם גרמה לשינוי בציפיות. "עכשיו, אם קורית איזושהי תקלה בחדר הלידה, זה טראומטי. התרבות שלנו לא רגילה לתוצאות האלה יותר, בין אם חיי האמא בסיכון או חיי התינוק. אירועים כאלה הם נדירים מאוד. וכאשר יש לך אירוע בלתי צפוי, ונגד הציפיות החברתיות, אז הסיכון להפרעה פוסט טראומטית עולה".

"תשעים ושמונה אחוזים מהלידות עוברים ללא סיבוכים", הוא ממשיך. "אך אם את חלק משני האחוזים הנותרים, יש לך מעט מאוד א/נשים לפנות אליהן שחולקות את אותו הנסיון. כשיש לך תינוק את מתכווננת לחוויה נורמטיבית, וכשאת מגלה שזה שונה לגמרי ממה שאמרו לך שזה יהיה, זה טראומטי". על פי המחקר הנוכחי, בעצם 30% מהלידות עונות לקריטריונים של טראומה. עם זאת, רק 9 אחוזים מהנשים יוצאות עם טראומה ועומדות בקריטריונים להפרעה פוסט-טראומטית. זה הגיוני: יש אנשים שנכנסים לדיכאון קליני בעקבות מוות של הורה, אבל יש גם הרבה אנשים שלא. הנקודה היא, שלא כולן/ם מגיבות/ים לטראומה באותה הדרך.

חשוב לזכור כי בשורש הטראומה נמצא הפחד. הפחד שיש לך במהלך הלידה, כשאת קשורה למכונות שונות, לא יודעת מה עלול לקרות בעוד רגע ונמצאת באובדן שליטה מוחלט, הוא הפחד שאת או התינוק/ת שלך אולי לא תשרדו. במלחמה, באונס, בכל אחד מהאירועים שניתן להסכים שגורמים לטראומה, ולכן ל-PTSD, הקריטריון הראשון להפרעה הוא: האם האדם שחווה או חוותה את האירוע מאמינ/ה שחייו או חייה היו בסכנה?

במקרה שלי, התערבות רפואית אחת לאחר השניה הותירו אותי מפוחדת יותר, בטוחה שאין מי ששומר עלי. כשאמרו לי שהתינוק שלי ואני היינו במצוקה – קצב הלב שלי הרקיע שחקים  – לא יכולתי לדמיין איך בסוף הדברים יסתדרו. כשדובקת בך התחושה שאת בסכנה, זו המהות של PTSD.

ברגע שיש לך הפרעה פוסט-טראומטית, יש לך את זה לנצח. "זה בהחלט יכול להשתפר, אבל משהו תמיד יכול להציף את זה", אומר ואן ווריס. הטיפול הוא שונה מהטיפול ב-PPD: מינונים גבוהים יותר של תרופות, פסיכותרפיה לטווח ארוך, וטיפולים מיוחדים כמו EMDR, והתייחסות לפלאשבקים ולמחשבות הטורדניות.

אבל מה שהאבחנה שלי נתנה לי היא תחושה של הקלה: הקלה מלתהות מה לא בסדר איתי, הקלה מסרט נע של מומחים שפטרו אותי כאשה הלומה והורמונלית. הקלה שאני לא חייבת להיות מישהי שיכולה להתמודד עם הכל. הקלה כי נשים אחרות עברו את זה, ושרדו.

לאחרונה, הלכתי למפגש של נשים שמנסות להתגבר על טראומת הלידה שלהן. כשישבנו ושיתפנו בסיפורינו, הבנתי שאני כבר לא האישה המבוהלת שלא הצליחה למצוא מי שיקשיב. חלפה לה התחושה שאני האדם היחיד שיצאה מאירוע חיים רגיל כשאני פגומה והרוסה. עכשיו יש לי משהו אחר: קהילה.

 

 

 

Taffy Brodesser-Akner כתבה בין השאר עבור הניו יורק טיימס, לוס אנג'לס טיימס, Self, Redbook, ונוספים.

מחבר: ד"ר ליאור ברוך | Dr. Lior Baruch

ד"ר ליאור ברוך, בת 31, נשואה ואמא ל-2, ומתגוררת ברמת השרון. בוגרת לימודי רפואה באוניברסיטת בן גוריון, מחזור ל"א, בין השנים 2004-2010. כותבת ויוצרת הבלוג "לבריאותה", בלוג הרפואה הפמיניסטית הראשון, מאז 2013. ----------- Dr. Lior Baruch, 31 years old, married and a mother of two. Graduate of medical school at Ben Gurion University of the Negev, 2004-2010. Creator and writer of "Livriuta - HealthyHer", the first Feminist Medicine blog.

4 מחשבות על “תרגום: איך לידה גרמה להפרעה הפוסט טראומטית שלי

  1. ראשית ליבי איתך, גם אני עברתי לידה קשה ומלחיצה.
    בכל זאת אני מרגישה קצת אי דיוקים בפוסט הזה.
    ראשית הפרעה פוסט טראומתית לא חייבת להמשך לנצח ולנהל אותך. כשעוברים טיפול וריפוי עמוק אפשר להניח את הטראומה בעבר ולחיות חיים מאושרים. נכון שיש טריגרים שיכולים להעלות שוב זכרון של הטראומה, אך בצורה פחותה סהרבה ונשלטת. שנית, אני מאמינה שלידה מציפה הרבה טראומות ילדות כך שהטראומה לא בהכרח נגרמת מחווית הלידה, כך זה היה אצלי.
    יש קשר הדוק בין חרדה, פוסט טראומה וגם לדיכאון, שההבחנות שקיבלת לפני כן לא מוטעות, והטיפול לא בהכרח שונה, אצלי זה בכלל לא דרש מינון גבוה יותר של תרופות. אני טופלתי מעבר בכדורים בפסיכודינמי וסיביטי וזה בהחלט עוזר.
    זו לא גזירת גורל כפי שטת מציגה את זה שלעולם לא ניתן לחזור לאיזון וחיים טובים.

    אהבתי

    • היי מיטל. ראשית, תודה על התגובה החמה והחכמה.
      שנית, כתבתי בשורה הראשונה ברשומה שזהו תרגום של כתבה (הקישור למקור מצורף מעלה), כשבמקרה הזה אני רק תרגמתי. כמו כן, הכתיבה שלי בבלוג על נושאים רפואיים לא נובעת מנסיוני האישי אלא ממקצועי כרופאה.
      אני מבינה מהתגובה שלך שאת עוסקת בתחום, ותמיד נחמד לקרוא ממחשבותיה ונסיונה של עוד אשת מקצוע. סדרת הרשומות "לאחר לידה" טרם הסתיימה, ובעוד כמה שבועות אפרסם גם את הרשומה על הפרעה פוסט טראומטית לאחר לידה. אשמח לקרוא את תגובותיך גם שם.
      שתהיה שנה טובה 🙂 .

      אהבתי

  2. פינגבק: פוסט טראומה לאחר לידה: מה שקרה ומה שאחרי | לבריאותה

  3. פינגבק: בעיות רפואיות שכיחות לאחר לידה | לבריאותה

השארת תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s