אם אין מימון, אין בחירה: ראיון עם ד"ר חדוה אייל על הכנסת הפסקת הריון לסל הבריאות

*טריגר הפלה, הפסקת הריון

בינואר האחרון (2023) התבשרנו בבשורות מרגשות: סל הבריאות (או "סל התרופות") הורחב כך שנשים בגילאי 33-40 יוכלו לבצע הפסקת הריון במימון קופת המדינה, בכפוף לאישור ועדה להפסקת הריון. סל שירותי הבריאות הוא סל השירותים הרפואיים הממומנים על ידי המדינה לכל תושבת בישראל. בכל שנה ועדת סל הבריאות דנה במאות בקשות המתקבלות על ידי אנשים פרטיים או ארגונים, על מנת להכניס טיפולים שונים לסל. תרופה או טיפול שנכנסו לתקציב הסל ימשיכו לקבל מימון מאותו הרגע, ולא יצאו ממנו (עוד על סל הבריאות בכתבה הזו).

החלטנו לחזור אחורה בזמן לשנת 2014, שבה מימון הפסקות הריון הוכנס לראשונה לסל הבריאות עבור נשים עד גיל 33 בלבד. ישבנו לשיחה מרתקת עם ד"ר חדוה אייל שהגישה את הבקשה לראשונה לועדת סל הבריאות מטעם ארגון "אשה לאשה", כדי לשמוע איך הכל התחיל, מה גרם להן לעשות את המהלך ולפנות לסל הבריאות, מה המכשולים שעמדו בדרך, ואיך בכל זאת המהלך הצליח.

איך התחיל המהלך של הכנסת מימון הפסקות הריון עד גיל 33 לסל הבריאות?

"זה התחיל בגלל ארגון 'אפרת' (צוחקת). אני חושבת שזה היה אולי ב-2012, משהו כזה. הם הוציאו קמפיין גדול, קמפיין חוצות נגד הפסקות הריון ועל החרטה, אותו פרסום שאנחנו מכירות גם היום. הם פרסמו את זה ובאותו הבוקר התקשרו אליי נשים ואמרו: "תקשיבי, אני רואה את הפרסומים, זה לא יכול להיות, חייבים לעשות משהו." עכשיו, אף אחת מהן לא אמרה 'זה משפיע עליי, זה עושה לי רע', אבל כל הנשים אמרו לי שהן עברו הפסקת הריון בעבר – ואם הן היו היום בהריון לא רצוי והיו רואות את השלט הזה, איזו עוגמת נפש זה היה גורם להן. לא כי הן היו עושות משהו אחר ומשנות את ההחלטה לבצע הפלה, אלא כי הן יודעת כמה נוראית החוויה שנשים צריכות לעבור ולראות את השלטים האלה. זה חוסר הבנה למצבן של נשים.

אנחנו יציר של תרבות מסוימת שחושבת בצורה מסוימת על הפסקות הריון, על אִמָּהוּת, על הורות, על מה תפקידן של נשים – הכל מתנקז לתוך הדבר הזה. בפריון של נשים אנחנו מדברות על האישה הפורייה, הטובה, האחראית ומנגד האישה קלת הדעת, חסרת האחריות – מה פתאום היא נכנסת להריון. זו הדיכוטומיה עליה כתבה דלילה אמיר (חוקרת סוציולוגיה של הגוף ופמיניזם וממייסדות לימודי הנשים בישראל, נ"ח). אז בתוך זה את עשויה למצוא את עצמך בתור "האישה הלא טובה".

אני זוכרת שהייתה פגישה שכללה כמה נשים ובניהן גם את דלילה אמיר והיה ניסיון לחשוב מה אנחנו יכולות לעשות. הבנו שארגון 'אפרת' מציעים סיוע לנשים בהריון לא רצוי – ככה הם טוענים לפחות. הם משכנעים נשים שלא לבצע הפסקת הריון ובתמורה יקבלו סיוע כמו מיטת תינוקות, טיטולים, כלומר עזרה בשלב ההתחלתי של האימהות. הם נותנים עזרה מסוג מסוים, אז הצעתי שנהיה המקבילה. אנחנו צריכות להוות פתרון אחר, אלטרנטיבה. במקום להגיד מה לא בסדר באפרת, בואו נגיד מה כן צריך להיות. מה כן? להקים קו חירום שנותן מידע על הפסקות הריון.

אז התחלנו, הכשרנו נשים, קיבלנו עזרה מ'דלת פתוחה' עם מידע בנושא. רציתי שהמודל יהיה מודל פמיניסטי ונעזרתי בחברות שלנו ממרכז הסיוע. יש משהו במענה הפמיניסטי- שכולל חשיבה על האופן שבו עונים לשיחת טלפון, מאיזה מקום אנחנו מגיעות. כלומר, החשיבה צריכה להיות לא רק  מה הנושא שעליו מדברות, אלא משנה הגישה. להגיע ממקום של סולידריות, כאשה לאשה. זו הגישה שנכונה לנו, אז עשיתי חיבור בין שניהם. לא היה קל לגייס נשים לקו. זה מאוד הפתיע אותי, זה לא היה מרכז סיוע שאת באה ומצילה נשים שנפגעו באלימות מינית. נשים לא הצטרפו בהמוניהן, אבל הייתה לנו קבוצה טובה של נשים שהיו מחויבות ועשינו את התהליך הזה.

מהר מאוד שמתי לב שבחלק גדול מהפניות שאנחנו מקבלות יש דפוס ברור, ובו נשים שאמרו: "אני מבינה שאני בהריון, זה לא הריון רצוי". הדבר השני שהן מיד מבינות זה את המשמעות של התהליך – שהן צריכות לעבור ועדה ושהן בהכרח צריכות לשלם כסף. ואז אצל רובן אופי השיחה השתנה והתמקד בעניין התשלום: "אני בבעיה כלכלית, אין לי כסף לשלם."

התשלום על הפסקת הריון היה החל מגיל מסוים?

"מגיל 19 ומעלה נשים היו צריכות לשלם כסף על הפלה. כמובן שהן מחויבות לעמוד בקריטריונים של החוק ושל הועדה להפסקת הריון. גם היום, אם הן לא עומדות בקריטריונים של החוק, נשים בישראל לא מורשות לבצע הפלה.

מהר מאוד הבנתי שנשים מתקשרות לא רק כי יש להן דילמה או התחבטות נפש, לא! הן אמרו: אני רוצה, זה קשה, לא פשוט לי, אבל הבעיה האקוטית שעמדה בפניהן הייתה שהן צריכות לגייס כסף בצורה מהירה, אחרת אין להן בכלל את אפשרות הבחירה."

מה היה המחיר הכלכלי עבור הנשים האלו?

"תלוי איפה, אבל הפלה עלתה בין 3,500 ₪ ל-4,000 ₪. היו גם פניות הזויות של רופאים שביקשו מנשים 7,000₪.

בשנה הראשונה, למעשה תוך חצי שנה הבנתי שהעניין הוא כלכלי. הפעולה הראשונה שעשיתי הייתה להקים קרן חירום. פרסמנו הודעה, בה פנינו לנשים וגברים וסיפרנו שהפסקת הריון עולה כסף ונשים זקוקות לסיוע. בפניה הדגשנו כי לא מדובר בצדקה אלא פעולה של סולידריות. במובן הזה שהחוק איננה מבטיח את הזכות לבריאות עבור נשים ומחייב תשלום להליך. כשאישה במצוקה כלכלית ולא יכולה לבצע הפסקת הריון בגלל כסף, זו סוגיה פוליטית חברתית, ואנחנו צריכות לסייע לה מתוך סולידריות ושותפות גורל.

נשים התחילו לתרום כסף, ממש סכומים יפים. זו הייתה תרומה עם מחאה – אני תורמת כי צריך לשנות את החוק, כי אני מתנגדת לחוק. אני מתנגדת לחוק דרך זה שאני מאפשרת לאישה לבחור. זו הייתה תרומה מתוך סולידריות ומחאה למצב הקיים של נשים.

המימון דרך הקרן לא היה מימון מלא, כי רצינו לחלק את זה לכמה שיותר נשים, אבל נתנו בהחלט סכום שמאוד מסייע. הדבר המדהים הבא שקרה, היה שכשנשים התקשרו לבקש סיוע או סיפרו על בעיה כלכלית ואמרתי שיש לנו קרן ושאני יכולה לבקש עבורן תשלום, הן אמרו: "אני אחזיר כשאני אוכל", והן החזירו. היו נשים שאמרו: "תקשיבי, אני בבעיה כלכלית, אבל אם יש נשים עם בעיה כלכלית גדולה משלי, אל תתני לי, תתני לאחרות". זה היה מדהים!

ובאותה שנה, או ממש שנה אחרי, אמרתי אוקיי, צריך לעשות משהו עם הבעיה הכלכלית הזו, כי הבנתי שזה נושא אפילו בוער יותר מהוועדות להפסקת הריון, שהיוו מצוקה בפני עצמן. אבל העניין הכלכלי היה משמעותי יותר. מי בכלל יכולה לשאול אישה עכשיו – רגע, את בטוחה בנוגע להריון הזה? את מתלבטת? לא… תביאי עכשיו כסף, כי אחרת על מה אנחנו מדברות? אם לא יהיה כסף לשלם, אין הפלה, אין בכלל בחירה.

התחלתי לבדוק מה זה אומר, מה צריך לעשות, אני זוכרת אפילו את מי שאלתי ואמרו לי: זה לא בסל הבריאות – זה לא נכנס. אז הבנתי – אה, הכתובת היא בסל הבריאות! היום זה ברור לי אבל אז הבנתי את זה לראשונה."

איך הגשת את הבקשה לסל הבריאות? מה היה התהליך?

"אני זוכרת שנפגשתי עם כמה ארגונים, לא ארגונים פמיניסטיים בהכרח, אבל ארגוני נשים וארגונים שמתמחים בתחום הזה. הם לא רצו להצטרף לבקשה. היו כל מיני אמירות שלא היה פשוט לשמוע. דווקא ארגונים שמתעסקים בנושא הזה לא חשבו שזה חשוב. לא חשבו שזו הפעולה שהם צריכים להצטרף אליה. אז הגשנו לבד.

זה היה ממש רגע לפני הדד ליין להגשת בקשות לסל הבריאות. כל דבר שהוצאנו בפרויקט הזה עבר הרבה עיניים ומחשבות, אבל אמרתי – הפעם אני מגישה, גם אם זה לא עומד בסטנדרטים שאני הצבתי לעצמי. למה? כי מעכשיו 20 שנה, כל שנה, אני אגיש את ההצעה שלי לסל הבריאות, עד שיימאס להם ממני.

תהליך הבקשה הוא יחסית פשוט. אחר כך זה כבר עבר לטיפולו של צוות במשרד הבריאות, שיושב ומכין את הבקשה לדיון בוועדה. ומה אני אגיד לך? אלוהים היה איתנו. באותה שנה, באופן די חריג, היה ייצוג נאה של נשים בתפקידי מפתח בוועדת הסל ובמשרד הבריאות. לא שאני חושבת שלשרת הבריאות או לשר הבריאות יש השפעה ישירה על סל הבריאות – אבל, עצם זה שהייתה שרת בריאות באותה שנה (יעל  גרמן, שח"י), ויש רבה בוועדה במקום רב שהיה אמור להיות, יוצר סביבה שיש בה נראות של נשים ולכן יש לזה משמעות.

באותה שנה זה עבר. בשנה הראשונה שהגשנו. אשה לאשה הוא ארגון פמיניסטי לא עשיר באמצעים, לא מריץ יח"צנים ולוביסטים, אין לנו את זה. המחשבה הייתה שזו פעולה פוליטית מהסוג שבו אנו טוענות בשם הזכות לבריאות האשה ונגישות לבריאות, לא הייתה כוונה לעשות מזה קמפיין ציבורי. את הזירה הציבורית השארנו לקולות אחרים."

מה קרה אחרי שההצעה עברה?

"בדיוק סיימתי את תפקידי ב'אשה לאשה' ובמקביל הבקשה עברה בועדת הסל. אין מתנת פרידה מתפקיד יותר טובה מזו, פשוט אין.

היו מומחים בסל הבריאות שחששו שאם זה ייכנס לסל הבריאות נשים יהפכו את זה לאמצעי מניעה, שבמקום לקחת אמצעי מניעה הן יעשו הפלות. כי מה יותר כיף מלקבל הרדמה ולעשות הפסקת הריון כירורגית או לקבל כדורים שמכווצים לך את הרחם כאילו את יולדת… חוויה כיפית, עם דימום שנמשך ימים. ברור. אני צינית כמובן.

אני לא יכולה להגיד שזו רק תפיסה גברית, זה ייצוג אולי של חשיבה גברית פטריארכלית, אבל המחשבה הזו שהגבלת הפסקות הריון והתשלום על ההליך הוא אקט חינוכי, שזה קנס שיש לו משמעות חינוכית, נאמר גם על ידי נשים."

עם ההצלחה הזאת, איזה עוד דברים צריכים לדעתך להשתנות בזירה הזאת?

"הוועדות! לחלוטין הוועדות להפסקת הריון (ועדות המאשרות הפסקת הריון, נ"ח). אין סיבה, לא בשבוע ה-12 וגם לא בשבוע ה-14, גם לא בשבוע ה-16, שנשים יצטרכו להגיע לוועדות. אין שום סיבה שתהיה וועדה, אין שום סיבה שאישה לא תוכל לפנות לרופא שלה או לרופא אחר ולבקש הפסקת הריון כחלק מהזכות שלה לבריאות – בריאות הנפש, בריאות הגוף, לשליטה המלאה שלה על הפריון שלה.

בעיה נוספת היא החינוך לאמצעי המניעה. לרוב הציבור יש נגישות חומרית לאמצעי מניעה. אבל צריך כאן גם חינוך, צריך חינוך למיניות, ואת זה לא עושים מספיק. זה יותר חמור בעיני, כי זה לא מספיק רק לממן. זה אותו קול שאומר – רגע, אז הם ישתמשו בהפלות עכשיו כאמצעי מניעה. זה אותו קול מופרך שאומר את זה ומהדהד חרדה ממיניות האשה והשליטה שלה במיניות ופריון שלה. נגישות לאמצעי מניעה היא ענין של חינוך ואת זה צריך לשנות ברמה הלאומית וכמובן בהתאמה לקבוצות חברתיות שונות. והנה עובדה – מאז הכנסת מימון הפסקות הריון לסל התרופות, מספר הפסקות הריון שמבוצע מדי שנה לא גדל. לא רק שהוא לא גדל, הוא אפילו קצת הצטמצם בשנים האחרונות."

יש לך הסבר לזה שמספר הפסקות ההיריון ירד בשנים האחרונות?

"ההסבר שלי הוא שברגע שהחסמים הכלכליים הוסרו עבור נשים, אז עם הגילוי לגבי ההיריון הלא רצוי, יש כעת זמן עבור האישה לקחת מרחב נשימה ולגבש החלטה שקולה, מבלי הלחצים הנלווים לגבי המימון של ההליך, שלשם הופנו מירב האנרגיות והחרדות שלהן. יש אפילו נשים שמקבלות את ההחלטה לעשות הפסקת הריון, מקבלות את אישור הוועדה, ואז מחליטות שלא. זה נהיה פחות הישרדותי.

זה לא בדוק מחקרית, אבל אני מעריכה שכן, כי אני זוכרת שגם אני נתקלתי במצבים כאלה, שכשהורדנו את החסם הכלכלי אז היה מנעד של החלטות, היו גם שהחליטו להשאיר את ההיריון. זו אחת ההשערות שלי."

לדעתך, איזה תנאים צריכים להתקיים כדי לעשות שינויים מרחיקי לכת כאלה בסל הבריאות או בכלל במוסדות ובמערכות?

"צריך כוח קהילתי ללא ספק. מה זה כוח קהילתי? כוח שמייצר תמיכה, לא מאבק של אישה אחת וגם לא היטמעות בקבוצת הכוח שהיא הרבה פעמים בולעת ומטשטשת את הצרכים של נשים. כשיש מרכז, עצמאי, שיש לב או בית שממנו אפשר לפעול, להרגיש מוגנת, לשמוע ולהשמיע, זה מקום טוב שאפשר לצאת ממנו. וזה קורה כשיש קהילה, כשיש קבוצה, קטנה או גדולה.

צריך להבין שיש מאבקים שלוקח להם גם זמן. יש היום אקטיביסטיות מאוד מאוד להוטות, והן עושות עבודה באמת מדהימה, והן עושות משהו חדש. אבל אם אנחנו רגע נסתכל מעבר לכתף אנחנו נראה שהיסטורית היו שם הרבה מאוד נשים שפרצו את הדרך עבורנו, כן? ב-1976 מרשה פרידמן עמדה בכנסת וצחקו עליה כשדיברה על אלימות במשפחה, והיום זה קול ומאבק פמיניסטי ברור שאין עליו חולק, ולעיתים יש גם הצלחות. צריך לזכור שזה התחיל לפנינו, צריך לזכור על כתפי מי אנחנו עומדות. זו קהילה."

מעבר לתנועה ולכוח ולמרכז שממנו יצאתן, גם יכלו לא לאשר את זה.

"נכון."

אז מה שם נראה לך השפיע על ההחלטה? מה מאפשר הצלחה?

"אין נוסחה אחת, לא. יש ניסיון ולפעמים הוא מצליח ולפעמים הוא לא. השאלה היא לא מה גרם לזה, כי יש כל מיני דרכים להצליח. השאלה היא מאיפה את יוצאת ואם יש לך מקום לחזור אליו. זו שאלה יותר חשובה בעיני."