כבכל שנה ביום הנשים הבינלאומי, אנחנו בלבריאותה מתכנסות תחת הנושא השנתי. הנושא העולמי לשנת 2023 הוא הוגנוּת, תחת ההאשטאג #EmbraceEquity.
למרות הצליל הדומה, יש הבדל בין equity, שמשמעותה הוגנות, לבין equality, שמשמעותה שוויון. שוויון מגדרי אומר שהזכויות והחובות לא ייקבעו לפי מין או מגדר, אלא יהיו שווים. אבל בניגוד למה שנהוג לחשוב, שוויון הוא לא תמיד הוגן.
בפשטות, ניתן לומר ששוויון מדבר על נקודת המוצא, ואילו הוגנות היא ההזדמנות השווה להגיע להישג מסוים. כדי להגיע לאותה תוצאה סופית, א.נשים מקבוצות מוחלשות נדרשים להשקיע מאמץ גדול משמעותית בהשוואה לא.נשים מקבוצות פריבילגיות. בעצם, לעתים קרובות הדבר ההוגן, הצודק מבחינה חברתית, יהיה לאפשר שוויון הזדמנויות, ולא שוויון.
בהרבה תחומים, התיקון כבר קורה בפועל. למשל, מתן הקלות מס כמענה לפערי שכר הנובעים מאפליה. או שריון מקומות לנשים במטרה לתקן את תת הייצוג, שנובע מהיסטוריה ארוכה של איסורים על נשים. לעתים קרובות, אלה צעדים שדורשים השקעת משאבים, כולל כסף, ולכן לא מפתיע שבאנגלית המילה equity מתכתבת גם עם משמעות של הון.
יש מקום להוגנות מגדרית גם בעולם הרפואה והבריאות. שוויון ברפואה (equality in healthcare) יהיה למשל לתת לכל האוכלוסיה את אותן בדיקות באותם מרווחי זמן. אבל מה קורה אם הבדיקה לא עוצבה עבור אוכלוסיה מסוימת? נגיד, נשים/נקבות? התוצאה הסופית תהיה מפלה לרעת הקבוצה המוחלשת. זהו מצב שמקבע את פערי הבריאות, ותוך כדי, גורם לתחושת השווא שאין אפליה. הרי כולןם קיבלו אותו דבר, לא?
המטרה של הוגנות ברפואה היא להשוות את ההזדמנות של כל הקבוצות למצות את פוטנציאל הבריאות שלהן. אפשר להנגיש בדיקות לפריפריה הגיאוגרפית. להתקדם לרפואה מודעת מין ומגדר. או להפחית להט"בופוביה במערכת הבריאות. בעינינו, הוגנות מגדרית בבריאות היא הבסיס של הרפואה הפמיניסטית, ואם יש משהו שנרצה לאחל למערכת הבריאות שלנו, זה בדיוק זה. להיות הוגנת ❤️
ד"ר נורית רודיך
הוגנות.
לזהות את הקשיים, את הפערים, ולמצוא להם פתרונות. לתת לכל תת אוכלוסיה את מה שהיא צריכה כדי לקבל בריאות שווה.
אתן מספר דוגמאות:
1.להציב מספר תאי שירותים זהה לגברים ולנשים יוצר חוסר שוויוניות ותור ארוך יותר אצל הנשים, הן נמצאות יותר זמן בשירותים מכמה סיבות: בגלל חולשת רצפת אגן, בגלל דימום הוסת, או בגלל שהות עם הילדים.
2.מחזור העוני: אם נשים במדינות מסוימות בעולם לא יכולות ללכת לבית ספר כי אין להן כסף לתחבושות נוצר פער, וצריך לחשוב על סבסוד.
3.חשוב להציב מספר רב יותר של ניידות מונגשות לבדיקות סקר במרכזי הערים המוחלשות, שם מודעות נמוכה, ובעיית התניידות.
4.זה לא חדש שנשים לאחר לידה מזניחות את הבריאות שלהן, ואולי לא רק לאחר לידה כ main caregiver שבוחרות לדאוג לאחרים על פני עצמן. כשמקומות לא לוקחים בחשבון את הדיאדה, נוצרת בעיה. פתרונות אפשרות למצוא באיחוד מתן השירותים לאם ולתינוק באותו מקום, מתן אפשרות אשפוזי בית לנשים עם תינוק, ועוד.
שלי חיים יצחקי
"שוויון בבריאות" אומר שכולם צריכים לקבל את אותה גישה לטיפול, משאבי בריאות, חינוך לבריאות וכו'. שוויון עשוי להיות הגיוני אם לכולם הייתה אותה הכנסה, רקע, השכלה וגישה לשירותי בריאות. הבעיה היא שאין להם. "הוגנות בבריאות" פירושה שכל אחד מקבל את מה שהוא צריך, כיוון שאנשים מסוימים זקוקים ליותר תמיכה, או לסוג אחר של תמיכה, מאחרים.
קחו למשל את הסטטיסטיקה המדאיגה של סרטן השד בקרב נשים לסביות, והסיכון המשמעותית גבוה יותר לחלות בהשוואה לנשים סטרייטיות.
הגישה שדוגלת בהוגנות בבריאות תטען שנשים לא סטרייטיות צריכות לקבל עידוד מיוחד לפנות לבדיקות סקר. היכרות של רופאים ורופאות עם הנתונים תאפשר להם להעלות את המודעות בקרב מטופלות הנמצאות בסיכון, ולהתייחס לגורמים החברתיים המשפיעים על תוצאות הבריאות ועל איכות החיים של המטופלות.
הוגנות ברפואה יכולה לגשר על פערים שנוצרים כתוצאה מטיפול לא שוויוני, אפליה במערכת הבריאות, גישה לשירותי בריאות ופערים שנוצרים על רקע נסיבות חיים. התמקדות ישירה במתן משאבים נוספים לאוכלוסיות בסיכון – עשויה להיות אסטרטגיה ארוכת טווח ליצירת מדיניות המצמצמת פערי בריאות עבור קבוצות מופלות או מוחלשות.
תפארת גולדפרד
בחוק זכויות החולה מוזכרת הזכות להסכמה מדעת: על המטפל.ת למסור לחולה את המידע הרפואי הרלוונטי כדי לאפשר הסכמה חופשית לטיפול הרפואי שהוצע. היום זה אפילו יותר קל, ולעתים קרובות הצוות הרפואי פשוט ימליץ על אתר אינטרנט, או יפנה למאגר מידע כתוב.
נכון, רובנו חושבות שהעולם הדיגיטלי מגשר על פערי נגישות, הרי המידע נמצא במרחק לחיצה. אבל בזמן שהמיחשוב מגשר על פערים מסוימים, הוא מייצר חדשים. צריך לתקן את הדברים כך שגם איש.ה בלי גישה לאינטרנט או היכרות אקדמית תקבל את כל המידע הרלוונטי, תדע מה הזכויות שלה, תכיר את האפשרויות העומדות בפניה.
אני לא יודעת אם זה אומר הדפסת חומרי הדרכה רלוונטיים או הכשרה מתאימה לצוותים המטפלים. אולי כמה דקות נוספות עם הרופא.ה המטפל.ת או אפילו מפגשי הסברה. אבל צריך לשנות את המציאות כדי שבאמת תהיה הסכמה מדעת, לכולן.
ניצן חיים
לא יכולתי שלא להתרגש מהחוק שהועבר בספרד לאחרונה, המעניק לנשים "חופשת וסת": 3 ימי מנוחה בחודש, עם אפשרות הארכה ל-5 ימים במקרים שבהם הוסת מקשה על התפקוד בצורה קיצונית. סופסוף התקבלה הכרה בצורך המשמעותי והיומיומי הזה, שעשויה לשנות את חייהן של רבות. נשים רבות מתמודדות עם כאבי וסת חמורים, כך שבמקרה הטוב הן לוקחות ימי מחלה עבור הימים הללו, ובמקרה הפחות טוב ממשיכות לעבוד למרות הכאב.
כאשר נשים וגברים מקבלים את אותו מספר של ימי חופשה ומחלה, על פניו מדובר בשוויון. אך הנשים, בנוסף למחלות "רגילות", מתמודדות עם כאבי וסת, תסמונת קדם וסתית, תסמיני גיל המעבר ועוד מגוון שינויים הורמונליים הנובעים מעצם היותן נשים – והן לא מקבלות ימי מנוחה נוספים עבור ההתמודדות עם התסמינים. ישנן אוכלוסיות נוספות עם צרכים שונים שכיום לא מקבלים מענה בחוק, ובעיני המודעות לצרכים הייחודיים של נשים היא צעד משמעותי בכיוון הנכון.
שירי מרגלית
ב-2017, גלגלצ פנו לפרופסור עדה יונת בבקשה לבחור שיר לכבוד יום האישה. היא ענתה שאין סיבה לחגוג חלוקה חסרת משמעות התלויה במערך הגנטי בלבד, ושיתכן שבהזדמנות אחרת, כאשר הם יחגגו תרומות חיוביות לחברה, היא תשקול את השתתפותה. תשובתה של פרופ' עדה יונת גרמה לי לחשוב, מדוע אנו מציינות את יום הנשים? האם יכול להיות שאנו עושות עוול בכך שביום זה אנו מבקשות מזוכת פרס נובל לבחור שיר כי היא גם אישה, ובמעשה זה מסיטות את השיח מפועלה והישגיה?
אני חושבת שיש מקום לדיון עם אלו המסתייגות מציון יום הנשים, או חוששות ממסרים שליליים שעלולים להתלוות אליו. עם זאת, בעיניי ליום הנשים שתי משמעויות. האחת, היא משמעות סמלית של חגיגה. עד לפני לא הרבה זמן נשים לא יכלו ללמוד באוניברסיטה, לא יכלו לבחור ולהיבחר, והמקום שאנחנו נמצאות בו כיום התאפשר בזכות מאבק של נשים רבות לאורך הדרך. המשמעות השנייה היא ציון כל מה שעוד לא השגנו וכל מה שצריך להמשיך ולהילחם עליו – אפליה, אלימות נגד נשים במרחב הציבורי ובבית, ולעניינו, הרפואה שעדיין אינה מותאמת כהלכה לנשים.
לסיכום, אני סבורה שכל יום הוא יום הנשים, ושיוויון, הוגנות וזכויות צריכים להיות מנת חלקן של נשים, תמיד.
ד"ר נגה שיפמן
נערה מוצפת רגשית ומפסידה ימי בית ספר בכל מחזור וסת, המטפלת הקרובה אליה שמטפלת ב-PMDD נמצאת שעתיים נסיעה ממנה. אישה עוברת טיפולי פוריות ארוכים וסובלת מחרדה, מכל עבר היא שומעת "אם תירגעי אז אולי תכנסי להיריון". לא מוצע לה ליווי רגשי, השירות לא קיים במרפאת הפריון. אישה עוברת הפלה, ניתנת לה הבחירה בין תרופה או גרידה, לא מדובר עמה על סיוע להשלכות הרגשיות. אישה בהריון עם תסמינים דיכאוניים ממתינה חודשים לפסיכיאטרית שמתמחה בבריאות הנפש של נשים, פסיכיאטרים אחרים שביקרה לא רושמים לה טיפול מחשש לפגיעה בעובר. אישה עם פסיכוזה אחרי לידה מתאשפזת במחלקה הפסיכיאטרית, אין במחלקה תשתיות מותאמות לאפשר קשר אם-תינוק רציף. אישה בפרי-מנופאוזה עם החמרה של תסמיני דיכאון וחרדה. טיפול אחר טיפול היא לא נשאלת כמה זמן היא לא מקבלת וסת.
שירותי בריאות הנפש לרוב לא עוצבו עבור נשים, אשר זקוקות להתייחסות מותאמת לאירועי חיים ייחודיים. הוגנות ברפואה היא לקיחה בחשבון של מעגל הפריון בכל בדיקה ומעקב, לימוד והטמעה של הנושא מבית הספר לרפואה, עד להתמחות ולאחר מכן. הוגנות היא צמצום זמני ההמתנה לטיפול נפשי מותאם לנשים, שכיום עומדים על חודשים רבים. הוגנות היא הקמת מרפאות ותשתיות מתאימות לנשים, דיאדות אם-תינוק, וטיפולים זוגיים ומשפחתיים 🤍
רוית שבשין יוחאי
רופאות ורופאים לא צריכים תנאים שווים אלא כאלו שמותאמים עבור הצרכים שלהן. רופאה שחוזרת מחופשת לידה לפעמים משאירה בבית תינוק יונק, וכדי לשמר את ההנקה עליה לשאוב בתדירות גבוהה. תנאי בסיסי על מנת לאפשר את המשך ההנקה הוא חדר הנקה.
במסגרות אחרות כבר ראו את הצורך בחדרים אלו והקצו עבור המטרה איזורים יעודיים. באוניברסיטה גדולה לדוגמה הקצו את חדר השרת עבור המטרה. הבנת הצורך ומתן מענה – או שמא לצאת לידי חובה? האם עדיף משהו מלא בכלל?
יש לדאוג לאיזור הנקה עבור החפצות בכך, כזה שיהיה נח ונעים לשבת כמה פעמים ביום לאורך זמן, והכי חשוב יאפשר לרופאה השואבת פרטיות שהנה הכרחית לפעולת השאיבה האינטימית.
ד"ר לנה אבייב
שאלה שמעסיקה אותי היא הא-סימטריה בין המטופלים למטפלים. א-סימטריה בידע, במיומנות, בהיכרות עם המערכת, הרבה פעמים ברמת השכלה ובבכירות התפקיד החברתי, וגם בסממנים הבסיסיים של הפרקטיקה – אנו אלה שעומדים תמירים והם ששוכבים. וכאילו כדי להוסיף למורכבות, מתלבשת על זה הרגישות של החשיבות והקריטיות שבגינה פונה אדם למערכת הרפואה, בריאותו שלו או של היקר לו מכל.
כל אלה, יוצרים מרחק גדול, בעיני לפעמים גדול מדי, בינינו לבינם. אני תוהה מה במפגש כזה הולך לאיבוד: אילו פיסות מידע חשובות המטופל גורע, מה היה רוצה לשאול ולא שאל, מה היה רוצה לבקש ולא ביקש, ואילו רשמים נרשמו בראשו בעקבות המפגש איתנו, פני הרפואה.
אני מאמינה שרובנו מגיעים להיות רופאים, כי הלב שלנו נמצא במקום הנכון ואנחנו רוצים להטיב. מסיבות שונות כמו שחיקה ועומס, כדי לקצר קצת בזמנים או כי כרגע נראה לנו לא מספיק חשוב, משהו כאילו זולג מבין אצבעותינו. הייתי רוצה שעם הכלים שבידינו, מתוך חוק זכויות החולה והכשרתנו ואנושיותנו, ננסה לצמצם ולו במעט את הפער בכך שננקוט בפעולות בסיסיות. כמו ליידע על אפשרות של מלווה בזמן בדיקה, לעדכן אישה על אפשרות לנוכחות אישה נוספת בזמן בדיקה, לדאוג לפרטיות בזמן הפשטה לצורך בדיקה, לאפשר לחשוף לבד את חלקי הגוף הנבדקים, וליידע מה ולמה אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים.