אלימות מיילדותית: ראיון עם קו ליולדת

*טריגר אלימות מיילדותית*

את יעל הכרתי ביום עיון שעסק בדכאון לאחר לידה. כל אחת הגיעה מתוך העניין המקצועי שלה: היא כמרכזת קו ליולדת ואני כמייסדת לבריאותה, ובאחת ההפסקות התחלנו לשוחח. כך, באולם צפוף, מעל כוס קפה חד פעמית, וכשבחוץ סוער אחד מהימים הכי גשומים של החורף שעבר, הכרתי אשה מעניינת ומלאת יוזמה. בחייה יעל היא דולה ומדריכת הכנה ללידה, נשואה ואם לשניים. את הראיון אנחנו מקיימות כשקו ליולדת פעיל במתכונתו החדשה כבר עשרה חודשים.

"קו ליולדת הוקם על ידי עמותת נשים קוראות ללדת במטרה לתת סיוע ראשוני רגשי לנשים שחוו פגיעה מצד צוות רפואי במהלך ההריון, הלידה או לאחריה", היא מספרת. "ב-2012 הפעילה ליאה גרינפלד לראשונה את קו סיוע טלפוני, שנסגר לאחר 48 שעות מרוב פניות. הסיבוב השני של הקו הופעל מ-2014 על ידי כרמל ג'אנח, מרווה זוהר וגילה רונאל עם צוות מתנדבות שעברו הכשרה ייעודית. כעבור שנה הוקפאה הפעילות בשל מחסור בכח אדם. כעת מופעל הקו על ידי סיון לינהרט, כרמל ג'נאח, גילה רונאל, איה פרי, אנוכי ו-15 מתנדבות שעונות לפניות".

תוכלי לספר  על הגלגול הנוכחי של הקו?

"בקיץ האחרון יזמנו גיוס כספים לשם הפעלה מחדש של הקו. גייסנו 53,000 ש"ח שבאמצעותם התחלנו לשתף פעולה עם ארגון המיילדות, בנינו תוכנית הכשרה והכשרנו מתנדבות חדשות שהצטרפו לחלק מהותיקות. הקמנו גם מערכת ניהול מידע שעוזרת לנו לעקוב אחרי הטיפול בפניות ולאסוף נתונים למאגר המידע שנוכל להציג את לגורמים ממסדיים במטרה להעלות מודעות לגודל התופעה".

נכון להיום כבר הגיעו לקו יותר מ-600 פניות, כנראה רק קצה הקרחון של נשים שמרגישות שנפגעו מאלימות מיילדותית. תוכלי להסביר איך אלימות מיילדותית מוגדרת?

"המושג נטבע לראשונה בחוק ב-2006 בוונצואלה. החוק מונה 19 סוגים של אלימות נגד נשים, ובכלל זה אלימות מיילדותית, שמוגדרת כ"נטילת תהליכי הגוף והרבייה של נשים על ידי אנשי רפואה, אשר באה לידי ביטוי בטיפול בלתי-הומני, ניצול לרעה של הרפואה ופתולוגיזציה של תהליכים טבעיים, ומביאה לאובדן האוטונומיה והיכולת להחליט בחופשיות על גופן ומיניותן, תוך השפעה לרעה על איכות החיים של נשים".

בפועל מדובר בעיקר באופן הטיפול, בהתערבויות רפואיות שלא לצורך, או התערבויות המתרחשות ללא הסכמה או בניגוד לרצון היולדת. יש הרבה מחקרים בנושא והתופעה מוכרת על ידי ארגון הבריאות העולמי שקבע מטרה להוציא הנחיות ללידות מכבדות יותר. אחד המחקרים הכמותניים המשמעותיים נעשה באיטליה ואנחנו מחכות לראות תוצאות ממדינות נוספות, בתקווה גם בישראל".

"גם מקרים של אלימות מילולית או תקשורת לקויה בין הצוות למטופלת נכנסים לטיפולנו. אישה המגיעה ללדת, לדעתי, צריכה לקבל יחס מעצים, מכבד. כשאשה מגיעה ללדת בבית חולים היא מגיעה ממקום מוחלש יחסית, לרוב בלחץ, אולי אפילו מפוחדת לקראת הלא נודע. היא עשויה לחוות חששות או רגשות מעורבים ולחוות כאב משמעותי במקום לא מוכר עם אנשים צוות זרים ומתחלפים. זהו לא המתכון לחוויה חיובית.

"הרבה מזה קשור לחוויה סובייקטיבית של האישה, כיוון שכל אחת צריכה תנאים שונים כדי להרגיש בטחון רגשי וגופני. כיום מערכת הבריאות אינה ערוכה כדי לתת לכך מענה. ישנה מיילדת אחת לכל שלוש יולדות, אין היכרות מקדימה בין היולדת לצוות והעומס הוא תמידי ורב. אני מאמינה שגם הצוות מתוסכל מהמצב, הרי מי שמגיעה לעבוד בתחום, בין אם רופא/ה או מיילד/ת, באה מתוך רצון לתמוך, לעזור ולהיות חלק מרגע גדול בחיים. אנחנו רוצות לגשר על הפער שבין הכוונות הטובות של הצוות לבין החוויה הסופית של היולדת".

תשובתה של יעל מחזירה אותי לחוויות אישיות ממעקבי ההריון ומהלידות, והזכרון מלווה רגשות מורכבים. אני מבקשת ממנה לחלוק פניה לקו שזכורה לה במיוחד.

"יש הרבה", היא עונה. "בעיקר נוגעות בי הפניות של נשים שהרגישו שאיבדו שליטה על הגוף שלהן. אני זוכרת מקרה של אישה שנכנסה לניתוח חירום, בלי שאף איש צוות הסביר לה מה קורה, או למה. התינוק נזקק כנראה לטיפול דחוף, והוא נלקח מבלי ליידע אותה. דקות ארוכות היא הייתה בטוחה שהתינוק לא בחיים. מספיק שאחד מכל אנשי הצוות שנכחו בחדר הניתוח היה אומר לה שמטפלים בתינוק שלה וכל ה"חוויה" שלה את הלידה הייתה אחרת לגמרי. אני לא יכולה להתחיל לתאר לעצמי מה עובר בראש לאישה כשהיא לא יודעת אם התינוק שלה חי או מת".

אנחנו עוברות לדבר על עתיד אופטימי יותר: "אילו עוד פרויקטים רצים תחת העמותה, ומי השותפות שלכן לדרך?"

"תחת העמותה קיימים פרויקטים כמו זכותי ללדת לקידום פתיחת מרכזי לידה עצמאיים בישראל, "אפס הפרדה" המובילה שינוי מדיניות בבתי חולים ועוד פרויקטים בשלבים ראשוניים בנושא ליווי רציף ובנושא דכאון לאחר לידה. העמותה עובדת בשיתוף פעולה עם ארגונים שונים למען שינוי משמעותי בשדה הלידה כמו ארגון המיילדות, קרן בריאה, אמה"י ועוד. ניתן לעקוב אחר הפעילויות שלנו בעמוד הפייסבוק של העמותה"

לסיום, איזה מסר היית רוצה להעביר?

"התקווה הכי גדולה היא שהמצב בחדרי הלידה יהיה כזה שנוכל לקפל את הדברים שלנו וללכת הביתה. שנצליח להעלות את מודעות הצוות לכוח ולהשפעה שיש להם על הנשים שהם פוגשים יום יום. חשוב לי להגיד שאנחנו באות למען הנשים. מיילדות ורופאים עובדים בתנאים לא הגיוניים ולא אנושיים, ועושים עבודה קשה, מאתגרת ועם המון אחריות.

אני חושבת שבאופן כללי חסר פידבק במערכת הבריאות. יש הרבה נושאים שזקוקים לטיפול ואנחנו בחרנו לעסוק בהריון ולידה. אנחנו מקוות להיות השותפות של בתי חולים בנושא. חשוב שהמערכת לא תהיה מאוימת על ידי הקול הזה שנשמע, שהרי הקול הוא קולנו – הציבור שנותן משוב. לכל אחת ואחד מתוך המערכת יש אולי אחות או אישה או חברה שעלולה לעבור בדיוק את מה שנשים רבות מתארות בדיווחים שלהן אלינו. כחברה וגם כפרטים, צריך להיות לנו אינטרס אישי וחברתי שפני הלידה יהיו ידידותיים. אנחנו שואפות לעבוד יד ביד עם משרד הבריאות. בסך הכל לכולנו יש בדיוק אותה מטרה"