סרטן השד בנשים לסביות

בואו נתחיל מהדבר שהכי מטריד את חלקכן כרגע, ובצדק: הכותרת.

"סרטן השד בנשים לסביות"? מה הקשר בין נטיה מינית לבין משהו גופני מובהק כמו סרטן? מה זה משנה לסרטן אל מי אשה נמשכת? והאם להבדיל בין סרטן שד באשה סטרייטית לאשה לסבית, בי- או פנסקסואלית לא יכול לגרור עוד אפליה במערכת הבריאות, שגם ככה יכולה להיות הומופובית מספיק? כל המחשבות האלה עברו לי בראש בזמן שקראתי על הנושא, והאמת היא שבעצמי לא השתכנעתי עד שנתקלתי בנתון המדהים הבא:

בזמן שהשכיחות של סרטן השד בנשים בכלל בתקופת חיים הוא 1 ל-8, השיעור בנשים לא-סטרייטיות מוערך כ-1 ל-3. שליש!

אז מדוע צריך להקדיש רשומה לסרטן שד בנשים לסביות, או בי, או פנסקסואליות? ראשית, כי הנתון מעלה כנראה אינו מקרי, וחשוב להבין מאיפה הוא נובע ומה אפשר לעשות. ושנית, מרבית המידע במרפאות ובאינטרנט מכוון לנשים סטרייטיות, בעוד שנשים לא-הטרו' לא תמיד ימצאו את המידע או התמיכה הספציפית שחיפשו, והייתי שמחה לתרום לחיפוש באינטרנט כמה מילים בעברית לטובת מי שחיפשה.

*הרשומה הנוכחית עוסקת בנשים סיסג'נדריות. על הזוית הטרנסית של סרטן השד כתבתי כאן לפני כשנה וקצת.

כאמור מעלה, הסיכון לסרטן השד בנשים הוא כ-1 ל-8. בקרב נשים לא סטרייטיות, הסיכון הגבוה ביותר הוא אצל נשים ביסקסואליות, ואח"כ אצל נשים לסביות. בסיכום הכללי? 1 ל-3 נשים לא-הטרוסקסואליות תחלה בסרטן השד, כשהנתונים די דומים במחקרים ממדינות שונות בעולם.

אז למה זה קורה? אחת הסיבות היא יותר גורמי סיכון.

בחלק מגורמי הסיכון לסרטן השד לא ניתן לשלוט, כמו המין הביולוגי שעמו נולדות, הגיל (ספרו לי אם תמצאו דרך 🙂 ), הגנטיקה וההיסטוריה המשפחתית. אך בגורמי הסיכון שקשורים לאופי או נסיבות החיים – ישנם הבדלים מובהקים. למשל?

• הריונות והנקה ידועים כמפחיתים סיכון לסרטן השד, והשיעורים של הריון מלא והנקה נמוכים יותר בנשים לסביות וביסקסואליות בהשוואה לנשים הטרו'
• עוד גורם מגן הוא הריון בגיל צעיר, כאשר בקרב נשים לסביות, בי או פנסקסואליות, מרבית ההריונות הם בגיל מאוחר יותר
• שיעורי העישון וההשמנה גבוהים יותר בקהילה הגאה, והם ידועים כגורמי סיכון לסרטן השד ולממאירויות אחרות. שיעור העישון גבוה במיוחד בנשים ביסקסואליות (1 ל-3-4 נשים), אח"כ אצל נשים לסביות, ואילו נשים הטרוסקסואליות מעשנות פחות (1 ל-6 או 7). גם מספר הסיגריות ביום גבוה יותר אצל נשים לא-הטרו'.
• פקטור שמשמעותו פחות ברורה הוא השימוש בגלולות למניעת הריון, שפחות נפוץ בקרב נשים שמקיימות יחסים עם נשים, בהיעדר החשש מהריון. מחקרים שונים מראים כי לגלולות תתכן השפעה על הווצרות סרטן השד, ועדיין לא בטוח האם לכיוון של יצירת מחלה או הגנה מפניה.

עוד נקודה חשובה בקרב נשים לא סטרייטיות היא הגילוי המאוחר, לרוב בשלבי מחלה מתקדמים שבהם הטיפול מורכב יותר והמחלה יותר מסוכנת. האיחור באבחנה נובע בחלק גדול מהמקרים בגלל שנשים לסביות, בי ופנסקסואליות, פונות פחות לבדיקות סקר מקדימות כבדיקת שד ידנית או ממוגרפיה. ובינינו, ניתן להבין את הסיבות:

• הומופוביה גלויה או סתם בורות בנושאים הקשורים לקהילה הגאה, קיימים גם במערכת הבריאות. נסיון שלילי בעבר עלול להביא להימנעות מבדיקות "לא הכרחיות", כך שנשים יגיעו רק כשמופיעים תסמינים של המחלה
• המודעות לגורמי הסיכון הייחודיים לקהילה נמוכה יחסית בקרב הקהילה הרפואית והקהל הרחב. הרוב המכריע של המידע במרפאות, באינטרנט ובתקשורת – פונה לנשים סטרייטיות, ומעט מאד פרויקטים פונים באופן יזום לקהילה הגאה. מידע ועלונים שפונים רק לנשים סטרייטיות גורמים לתחושת ריחוק. "זה לא מדבר עלי", או "זה לא עונה על מה שרציתי לדעת", והתחושות האלה לא מעודדות נשים לפנות לבדיקה.
• מדוע המודעות לסרטן השד בכלל הנשים היא גבוהה, אבל הפנייה לנשים לסביות/ביסקסואליות כה נמוכה? זו שאלה טובה. ההנחה הישנה קבעה שמדובר באחוז קטן מאד מהאוכלוסיה. אך הזמן עבר, התפיסה המוטעית הזאת הופרכה, וההתייחסות לא עלתה, גם לא לאחר העדויות שסרטן השד שכיח יותר בנשים לא הטרוסקסואליות. בנוסף, סרטן שד בגברים הוא הרי נדיר הרבה יותר (פי 100 פחות שכיח מאשר נשים) אבל עדיין נחקר הרבה מאד ביחס לשכיחות שלו באוכלוסיה.

• ועניין אחרון: מרבית בדיקות הסקר בישראל נמצאות בסל הבריאות הבסיסי, אך עדיין ישנם מקרים הדורשים שימוש בביטוח משלים או ביטוח פרטי, אפילו לדברים "פשוטים" כחוות דעת שניה. לנשים לא הטרוסקסואליות יש פחות ביטוחי בריאות פרטיים מסיבות שונות; אחת מהן היא ענייני רישום נישואים וזוגיות. כאמור, דווקא בישראל מדובר במכשול פחות משמעותי.

גם לאחר שבוצעה האבחנה ישנן סוגיות הקשורות לנטיה המינית.

אחת מהן היא היציאה מהארון אל מול הרופא.ה, האח.ות, או גורמים אחרים בצוות. ליציאה מהארון יש כמה יתרונות, ובעיקר הגברת הנוחות של המטופלת, והורדת הסטרס התמידי וההתנסחות הזהירה שקיימים סביב הסתרת הנטיה המינית. סטרס גבוה נקשר מחקרית להחלמה איטית יותר ופחות מוצלחת, כך שלנינוחות יש קשר מובהק להחלמה. כמובן שיש קשר דו-כיווני בין מידת הנוחות של אשה לבין היציאה מהארון (אי נוחות תמנע ממנה לצאת, והסתרת הנטיה תחמיר את אי הנוחות).

כמובן שהיציאה מהארון בפני צוות רפואי אינה בהכרח פשוטה, כמו בכל סיטואציה אחרת. נשות ואנשי המקצוע עשויים להביע דעות לא תומכות או לשדר אי נוחות, והיציאה תהיה מלווה בחשש שאיכות הטיפול תיפגע. כדי להקשות על המצב, במקרים בהם נדרשים מפגשים חוזרים (כימותרפיה, הקרנות, או מעקב רפואי שגרתי) הנסיבות לעתים גורמות לכך שפוגשות בכל פעם רופא.ה או אח.ות אחרת, והיעדר הרצף הטיפולי הוא גורם מעכב נוסף ליציאה מהארון. עד כמה המצב משמעותי? מחקרים הראו שבעוד שאחוז גבוה יחסית מהנשים יוצאות מהארון מול חברות/ים, קצת פחות יוצאות/ים מול המשפחה, עוד פחות מול קולגות/מנהלות, ורק במקום האחרון מול הרופא/ה שלהן.

לתמיכה החברתית יש משמעות רבה בתהליך הטיפול בסרטן השד, וגם כאן ישנו הבדל בין נשים סטרייטיות לנשים לסביות או ביסקסואליות. למשל, ליווי מבן הזוג לטיפולים הוא דבר נהוג בתוך זוגות הטרוסקסואליים. עם זאת, נשים לא תמיד מרגישות בנוח להביא את בת הזוג עמן לטיפול, וכשהן כן מצטרפות – בנות הזוג מרגישות פחות בנוח לשאול שאלות ולקבל מידע מהצוות בהשוואה לזוגות סטרייטים. זאת לפי עדויות ממחקרים חברתיים. גם מחוץ לזוגיות יש לנשים לסביות או ביסקסואליות פחות תמיכה, בממוצע. לפי הסטטיסטיקה, נשים לסביות חיות יותר לבדן, גם אם הן בזוגיות קבועה, ואצל חלק הקשר עם המשפחה הצטמצם רק לבני ובנות המשפחה שמוכנות לקבל את הנטיה המינית.

גם בהיעדר הומופוביה, ובליווי הרבה כוונות טובות, חוסר ההיכרות של הצוות הרפואי עם נשים מהקהילה הגאה יכול להיות בעייתי. מחקר שבוצע לפני כחצי שנה, למשל, הראה שנשים לסביות מעוניינות פחות בניתוחים לשחזור שד לאחר כריתה בעקבות סרטן. המחקר העלה נושאים מורכבים מאד, שדווקא מפאת רגישותם לא אכתוב עליהם כאן, ואשאירם להזדמנות אחרת.

וקצת אידאולוגיה לקראת סיום: אחת הקהילות שסובלת מאי שוויון בבריאות, גם אם בצורה פחות "ממוסדת" מקהילות אחרות, היא קהילת הלהט"ב+. אי השוויון הזה הוא אחד מהסימפטומים של אפליה בעוד תחומי חיים, בין אם מכוונת או לא-מכוונת. אמנם יש פעילות בנושאי בריאות בקהילה, חלקה התנדבותית וחלקה מאורגנת, אבל יש עוד הרבה לאן לשאוף, ואני מקווה שהפערים ילכו ויצטמצמו בקרוב, כי בריאות גופנית ונפשית היא זכות בסיסית המגיעה לכולנו בצורה שווה.

ולמי שתוהה מדוע לפעמים צריך להתייחס אחרת לקבוצות שונות בתוך האוכלוסיה, חשוב לזכור שרפואה שוויונית לא אומר תמיד לתת את אותה רפואה לכולן/ם. כשאנחנו נותנות לכולן/ם את אותם השירותים, שנתפרו לפי צרכי הקבוצה החזקה ביותר או הגדולה ביותר, אנחנו מפספסות את הקבוצות שנותרות ללא מענה, ומחמירות את הפערים. ולסיום, אני מאחלת לנו שכולנו נקבל רפואה אישית ככל שמתאפשר, עם או בלי קשר לנטיה מינית.