אוסטאופורוזיס: עצמות במשבר

היום חל יום האוסטאופורוזיס הבינלאומי. בניגוד לקמפיינים שמעודדים אותנו להיבדק ומגייסים סלבס לתמיכה תקשורתית, אוסטאופורוזיס היא לא מחלה שמקבלת הרבה תהודה. אולי כי זו מחלה של מבוגרים (ויותר מדויק – מבוגרות), או אולי כי עצמות הן דבר די יבשושי. הרי במרבית הזמן הן ממלאות את התפקיד היציב והמשעמם של בניית השלד, והיחידים שאני מכירה שמתפייטים על זה הם אורתופדים 🙂 .

אבל מתחת לפני השטח רקמת העצם היא דבר דינמי ופעיל. היא משמשת כמאגר סידן ויכולה לקלוט או לשחרר אותו לדם לפי הצורך; היא מגנה על האיברים הפנימיים; מאפשרת תנועה; ומאכסנת את מחַ העצם שיוצר את תאי הדם. וכמו כל רקמה חיה היא מושפעת מגנטיקה, ממכניקה, הרגלי חיים, תזונה, תרופות, וכן, גם מהורמונים. כך שלבריאות העצמות יש קשר הדוק למין ולמגדר.

מהי אוסטאופורוזיס?

אוסטאופורוזיס מתאפיינת בירידה בצפיפות ובמסת העצם, ומגבירה את הסיכון לשברים בעקבות חבלה קלה, ולעתים בלי חבלה כלל. היא האחראית למרבית שברי צוואר הירך, שורש כף היד ושברי חוליות באוכלוסיה המבוגרת. שכיחותה גבוהה במיוחד בנשים: 50% מהנשים לאחר מנופאוזה יסבלו משבר הקשור לאוסטאופורוזיס אל מול 20% מהגברים מעל גיל 50.

מה מקור הבדלי השכיחות? יש יותר מתשובה אחת, וכדי להסביר אותן נצטרך לעקוב אחרי התפתחות העצמות.

בכל רגע נתון, רקמת העצם נבנית ומתפרקת בו זמנית. בגיל הילדות ועד הבגרות המוקדמת שיווי המשקל נוטה לכיוון בנייה, וכך גדלות העצמות עד שיא חוזקן בגיל 20-30. עד גיל 50 מסת העצם תשאר יציבה יחסית, אך אז יתהפך שיווי המשקל, הפירוק יעלה על הבנייה, ותתחיל ירידה הדרגתית ובלתי נמנעת בצפיפות. המסה שהושגה עד אותה נקודה תשמש כעֲתוּדוֹת להמשך החיים, כך שלמעשה מניעת אוסטאופורוזיס בכלל צריכה להתחיל בגיל הילדות והנעורים. דרך מצוינת לשכנע ילדות וילדים לאכול את הברוקולי שלהן! 🙂

אז ההסבר הראשון להבדל המינים בגיל המבוגר, הוא ההבדל בגיל הצעיר. בממוצע, רקמת העצם של נערים וגברים צפופה יותר גם לאחר תקנוּן למשתנים כמו משקל, גובה ושטח פני הגוף. זהו הבדל משמעותי, של כ-25% בהשוואה לנשים. לכך תורמות רמות הטסטוסטרון הגבוהות (בעוד טסטוסטרון עודף מנותב ליצירת אסטרוגן, שתורם גם הוא לבניית עצם) אך גם הבדלים חברתיים, כמו פעילות ספורטיבית שבונה עצם, ושכיחה יותר בנערים ובגברים בהשוואה לנשים לפי נתונים סטטיסטיים.

ולא רק בניית העצם שונה בין המינים, אלא גם תהליך הדלדול שלה. אצל גברים הוא מתחיל כ-10-20 שנים מאוחר יותר, וקורה בקצב איטי וביחס ישר להזדקנות. אצל נשים, לעומת זאת, ישנה "צניחה" במסת העצם סביב המנופאוזה בעקבות הירידה באסטרוגן, בנוסף לירידה ההדרגתית, המתמדת. כל הללו מביאים לשכיחות הגבוהה יותר של אוסטאופורוזיס בנשים. קל יותר לראות זאת בגרף:

אוסטאופורוזיס שנגרמת מהתהליך הטבעי של הזדקנות העצם נקראת אוסטאופורוזיס ראשונית. עישון, תת משקל והיעדר פעילות גופנית מעלים את הסיכון לסוג זה. ואם יש ראשונית הרי שיש גם שניונית, שנגרמת ממצבי רקע; מחלות הורמונליות מגוונות, צליאק או כרוהן אשר פוגעות בספיגת ויטמינים, אנורקסיה והפרעות אכילה, אלכוהוליזם ונטילת תרופות (טיפול ממושך בפרדניזון, יותר מכל), כולן פוגעות בצפיפות העצם.

בנשים, 80-90% ממקרי האוסטאופורוזיס הם ראשוניים, מכל הסיבות שהוזכרו למעלה. אצל גברים דווקא מדובר ברוב של 50-60% לטובת המקרים השניוניים. בהבדלה בין השתיים טמונה חשיבות רפואית שכן אבחנת אוסטאופורוזיס בגברים, ובטח צעירים מ-70, מצריכה בירור יותר מעמיק לפני המסקנה שמדובר בתהליך טבעי. ארחיב על אוסטאופורוזיס בגברים כמה שורות למטה מכאן.

אבחנה

לאוסטאופורוזיס אין תסמינים מקדימים לפני הופעת שבר, ולכן האבחון מתחלק לתרחיש הטוב, הרע והממוזל. במקרה הטוב תבוצע בדיקת צפיפות עצם מוקדמת שתעריך את הצפיפות באותה נקודת זמן ותאפשר טיפול מונע לפי הצורך. בתרחיש הרע המחלה תאובחן רק לאחר הופעת שבר, ועוד רגע נפרט על כל הכרוך בכך. ובתרחיש הממוזל? היא תאובחן כממצא אקראי, למשל בצילום רנטגן שבוצע מסיבה אחרת ובו נראה דלדול עצם, או שבר אוסטאופורוטי ישן שלא הורגש.

בדיקת צפיפות עצם (DEXA) היא צילום רנטגן לאיזורים ספציפיים בגוף, כמפרק הירך ועמוד השדרה. באמצעות הצילום מחושבת צפיפות העצם ביחס לאוכלוסיה צעירה ובריאה (צפיפות תקינה) וביחס לצפיפות הממוצעת בקבוצת הגיל של הנבדק/ת. תוצאות הבדיקה נעות מצפיפות תקינה, עוברות באוסטאופניה (ירידה קלה) ומגיעות עד אוסטאופורוזיס בדרגות שונות. היא כלולה בסל הבריאות כבדיקת סקר לשני המינים החל מגיל 60, או בגיל צעיר יותר בנוכחות קריטריונים מסוימים. מומלץ להתייעץ עם רופאת המשפחה כבר סביב גיל 50 לגבי הצורך בבדיקה, לאחר הפסקת הוסת או אם ידוע על מחלות רקע. בנוסף, ניתן להשתמש בבדיקת צפיפות עצם גם למעקב אחרי יעילות הטיפול, כנקודת התייחסות לעתיד או כדי לבסס אבחנה לאחר שבר חדש.

ובכל זאת, לפעמים אבחנת שבר תהיה ההתייצגות הראשונה של האוסטאופורוזיס.

שברי חוליות הם הנפוצים ביותר וכשני שליש מהם דווקא חסרי תסמינים. כלומר, לא באותו הרגע, שכן לאורך זמן הם יתבטאו בהפחתה ניכרת בגובה וביצירת גַּבְנוּן (Kyphosis), סוג של עקמת. השברים שכן ילוו בכאב יופיעו לרוב בעקבות חבלה מינורית כעיטוש, קפיצה קלה או בלי חבלה בכלל. במקרה זה הכאב יהיה חד וממוקם היטב לגב. גם שברי אמה ופרק כף היד שכיחים יחסית, ובמיוחד בנשים סביב הפסקת הוסת. נסיון לבלום נפילה עם כף היד היא הסיבה האופיינית ביותר להווצרותם, וההפרעה לתפקוד העצמאי היא גדולה, בטח אם מדובר ביד הדומיננטית.

האחרונים בשכיחות אך המשמעותיים ביותר הם שברי צוואר הירך, שגם מקושרים לתמותה מוגברת בשנה הראשונה מהאבחנה. הם מופיעים לרוב בגיל מאוחר משברי חוליה או כף יד, ובעיקר לאחר נפילה. כדי לאפשר חזרה לתפקוד ולניידות יש צורך בתיקון ניתוחי – אך ניתוח והרדמה בפני עצמם בעייתיים יותר בגיל המבוגר, החל מסיבוכים בתוך הניתוח וכלה באחריו. מנגד, חשוב לנסות להחזיר להליכה את מי שהיה או הייתה ניידת עד כה. מעבר לאי הנוחות הברורה בריתוק למיטה, המשמעות היא הפיכת המטופל או המטופלת לסיעודיים, עליה בסיכון לפקקת ורידים, תסחיף ריאתי, פצעי לחץ ודכאון. ועדיין, גם עם טיפול מיטבי, מרבית שברי צוואר הירך מלווים בירידה ברמת התפקוד והעצמאות בהשוואה למצב הקודם.

מה שמביא אותנו לשאלה "איך אפשר למנוע את זה?"

טיפול באוסטאופורוזיס ומניעת שברים

יש טיפול, והוא מתחלק לטיפול תרופתי (לא אפרט כאן) ולאורחות חיים. יש הרבה צעדים שכל אחת ואחד יכולות לנקוט כדי למנוע הווצרות או החמרה בדלדול העצם, וב"צעדים" אני מתכוונת פיזית, צעדים 🙂 . פעילות גופנית היא גורם מגן משמעותי, גם ליצירת מסת עצם בזמן הגדילה וגם לשימורה בגיל מאוחר יותר. המועילה ביותר לבניית עצם היא פעילות כנגד עומס כמו ריצה או משחקי כדור. לעומת זאת, אם כבר ידוע על דלדול עצם מומלץ להמנע מפעילות שתסכן בחבלה, ואז יתאימו הליכה, התעמלות או תרגילי מזרון.

          את הפעילות יש להשלים בתזונה בריאה ומאוזנת, עם מקורות סידן ו-ויטמין D שישמשו לבניית העצם. הארגון הבינלאומי לאוסטאופורוזיס ממליץ על השלמה של 800-1000 יחידות בינלאומיות (IU) של ויטמין D ליום החל מגיל 50, עם המלצה להשלים גם 1200 מ"ג סידן ביום במידה ולא נצרך מספיק ממנו בתזונה. רצויה גם הפחתה והפסקת עישון במי שמעשנ/ת, והמנעות מצריכה מופרזת של אלכוהול.

חשוב לזכור שכדי למנוע שברים נרצה להפחית נפילה וחבלות, בנוסף למאמץ לחזק את רקמת העצם. חשוב להתאים את הבית  למטרה זו, ולהרחיק שטיחים מחליקים, להתקין מעקה במדרגות ובמקלחת לשפר תאורה. גם סגנון החיים ניתן להתאמה, כמו הפחתה באלכוהול ותרופות מטשטשות שמסכנות בנפילה, שימוש במשקפיים לפי הצורך ושיפור שיווי המשקל על ידי אימונים מתאימים.

אוסטאופורוזיס בגברים

לאוסטאופורוזיס נוצר דימוי של מחלה נשית (האם שבריריות ונשיות מקושרות זו לזו אפילו כשמדובר ברפואה? 🙂 ). אז נכון, השכיחות בנשים גבוהה יותר, אבל גם על גברים נטל המחלה כבד מאד: כאמור, 1 מ-5 גברים מעל גיל 50 יסבול משבר אוסטאופורוטי, ולהוסיף על כך, בגברים השברים מקושרים ליותר תמותה גם בהשוואה לנשים בנות אותו הגיל עם שבר דומה. תת-הטיפול באוסטאופורוזיס בגברים הוא מדאיג, לא שאצל נשים המצב מזהיר. מחקר שעקב אחרי אוכלוסיה עם שבר אוסטאופורוטי הראה שכ-25% מהנשים קיבלו טיפול להעלאת צפיפות העצם אל מול 4.5% מהגברים בלבד.

גם האבחנה המוקדמת לוקה בחסר, ולמרות שבדיקת צפיפות עצם מומלצת כשגרה לגברים מגיל 70 היא מבוצעת משמעותית פחות מאשר בנשים. האם כי רופאות/ים לא מציעות את הבדיקה? אולי כי גברים נַעֲנִים פחות לרפואה מונעת? (נתון ידוע זה מכבר בניתוח התנהגות בריאות). שתי התשובות נכונות, ואולי עוד.

אוסטאופורוזיס היא בעיני אחת הדוגמאות לחשיבותה של רפואה מגדרית ופמיניסטית לכל המינים ולכל המגדרים. רפואה המייחסת לנשים ולגברים מחלות "סטריאוטיפיות" עשויה לפספס אבחנות חשובות, כמו שהזכרנו בעבר ברשומות על מחלות לב בנשים, ועל דכאון לאחר לידה בגברים.

למניעת סרבול, התייחסתי לנקבות ביולוגיות כ"נשים". עמכןם הסליחה. מוזמנות/ים לשלוח חלופות שמכבדות את כל הזהויות, ולא כרוכות בשימוש ב"נקבה".