כתבה אורחת מאת מיכל רוזן, מיילדת, RN CNM

סדנא. אנחנו בהימאליה, ואני, יושבת במעגל עם קבוצת אנשים מכל העולם ומתחילים סבב הכרות. מגיע תורי. אחרי כל האנשים המרשימים והרהוטים האלו, שמזיזים הרים וגבעות, מגיעים עם תארים מהאוניברסיטאות הכי מרשימות ומנהלים תקציבי ענק, מגיע תורי. אני אומרת ״קוראים לי מיכל, ואני מיילדת מישראל״. 28 זוגות עינים מביטות אלי, מבט מצועף ואיזו התרככות באוויר. ״וואו, המקצוע הכי מדהים שיש…״ הם ממלמלים "איזה כיף לך". ואני, בתוכי, אם רק הייתם יודעים מה עוד מחזיק הגוף שלי. כמה זכרונות לא פשוטים, תשישות של המוח, שמריץ שוב ושוב את המשמרת שהייתה. הריצה לחדר ניתוח, אחרי האטה בדופק העובר, המבט המבועת על הפנים של האישה, הלידות השקטות, האכזבות כשיש קרעים ותחושת האשמה הנלוות. מה הם יודעים על 'טראומה משנית'? להמשיך לקרוא ←