לפני כמה שבועות פרסמתי כאן תרגום של כתבה שתיארה את החוויה של הפרעה פוסט טראומטית לאחר לידה. זו לא הייתה רשומה "מדעית", אבל הכתבה המקורית לכדה את תשומת לבי עד שמצאתי את עצמי חושבת עליה עוד כמה ימים לאחר הקריאה, ולבסוף החלטתי לפרסם אותה. הרשומה הנוכחית והרביעית בסדרת "לאחר לידה", משלימה את החוב ומוסיפה עוד רקע רפואי על הפרעה פוסט טראומטית בעקבות לידה.
לידת בני לא התחילה בירידת מים, או בצירים מכווצים. זו הייתה החלטה, ציווי, ואיתם גם טפטוף פיטוצין, תרופה שגורמת לצירים ולהשראת לידה. הללו הגיעו ברעש, כמעט מיד, בהפרש של דקה בין אחד לשני, ובכל זאת לא נוצרה פתיחה בצוואר הרחם. בסופו של דבר קיבלתי Stadol, תרופה נרקוטית שגרמה לי להזות לאורכו של לילה ארוך מאד. עשרים וארבע שעות מאוחר יותר, כבר צלולה אבל עדיין ללא פתיחה, אמרתי לרופא שאני לא מאמינה שהשראת הלידה עובדת, ושאני רוצה לדון באפשרויות אחרות. אך לפני שהבנתי מה קורה, הוא החל להפריד את שק מי השפיר. המשיכי לקרוא
