לפעמים מחקרים לא מחדשים לנו כלום. כלומר, לפעמים לא צריך שהם יחדשו. צריך שהם יאשרו משהו שכבר ידענו, יתנו לו תוקף. כך למשל מחקר חדש שבא לבדוק כיצד מתפלג דכאון בקרב רופאות ורופאים, ואם קונפליקט משפחה-עבודה משפיע על ההבדל בין המינים. מסתבר שהוא משפיע. מנחשות איך?
*טריגר אובדנות*
המחקר המדובר נערך באוניברסיטת דרום קרולינה ע"י פרופסור קוני גיל ועמיתותיה, והתפרסם בדצמבר האחרון ב-JAMA Internal Medicine, כתב עת רפואי נחשב. פרופ' גיל ועמיתהּ פרופ' סן החלו את המחקר בשנת 2007, במהלך התמחות משותפת, ומתוך החוויה האישית במהלך ההתמחות. שיתוף הפעולה נמשך גם לאחר שדרכיהןם האקדמיות נפרדו למוסדות רפואיים שונים, ולפי עדותןם, הןם לא מאד הופתעו מתוצאותיו.
שנות הסטאז' וההתמחות ברפואה ידועות כתובעניות ומלחיצות, ולרופאות/ים כמעט ואין השפעה על שעות העבודה ועל אופיה. אך למרות שעולם הרפואה השתנה מאד בעשורים האחרונים, מבנה ההכשרה נותר כמעט ללא שינוי. "תקופת ההכשרה תוכננה לפני כ-50 שנה, אז מרבית הרופאים היו גברים" אמרה פרופ' גיל כשהתראיינה לחדשות האוניברסיטה. "כיום רופאות מרכיבות כמחצית מכח העבודה, סביבת העבודה שונה לגמרי".
גם העולם מסביב לצוות הרפואי השתנה. המחקר הרפואי המשגשג, שפע התרופות החדשות והטכנולוגיות המתפתחות במהירות הם אמנם חדשות טובות, אך דורשות מהרופאות והרופאים החדשים לשלוט בידע רב הרבה יותר ולהתעדכן באופן תמידי, וזאת כשמספר המטופלות והמטופלים מדי יום בבתי החולים ובמרפאות מגיע לעתים לפי עשרות מבעבר. אך למרות הגידול בנפח העבודה ובעומק ההשכלה הנדרשת, במקומות רבים בעולם אין גידול מתאים במספר הרופאות והרופאים, והעומס מורגש היטב. בישראל המצב אינו שונה, ואפילו חמור בהשוואה למדינות מפותחות אחרות (על מאבק המתמחים והמתמחות בישראל ניתן ללמוד מהסרטון "26 שעות – מתים מעייפות").
הסטרס המובנה בעבודה לא חוסך את אותותיו: לפי מחקר אמריקאי, שכיחות תסמינים דכאוניים בקרב רופאות ורופאים בעת ההכשרה יכולה להגיע ל-25-30%, ושיעורי האובדנות ברופאים ובייחוד ברופאות גבוהים מבשאר האוכלוסיה. אבל מעבר לנטל האישי, לדכאון ברופא/ה יש גם משמעות לתפקוד בעבודה, ולכן השפעה על בריאות המטופלות והמטופלים. מחקרים מראים כי רופאות/ים הסובלים מדכאון יעניקו טיפול באיכות נמוכה יותר, יבצעו יותר טעויות רפואיות ויסבלו יותר משחיקה, על כל המשתמע ממנה.
המחקר של פרופ' גיל התבסס על שני ממצאים שכבר היו ידועים, ולפיהם עבודת הטיפול בבית נופלת על כתפיהן של נשים-רופאות יותר מאשר על עמיתיהן הגברים באותה סיטואציה, ושכיחות דכאון גבוהה יותר ברופאות אל מול רופאים. הקשר בין שני הממצאים, גם אם נראה מובן מאליו לחלקנו, טרם הודגם בצורה רשמית, עד לפני כחודשיים.
למחקר המדובר גויסו מעל 3,000 רופאים ורופאות ממוסדות אקדמאיים שונים בארה"ב, ממגוון התמחויות, ובשנת התמחותןם הראשונה, המקבילה במידה מסוימת לשנת הסטאז' בישראל. דרך חשבונות המייל הןם קיבלו שאלון המעריך תסמינים דכאוניים – לפני תחילת ההתמחות, וכחצי שנה אל תוכה – ויחד איתו שאלון אמין ומתוקף הבודק את מידת הקונפליקט בין עבודה למשפחה. איך מוגדרת משפחה? החוקרות הותירו למשתתפות/ים להחליט בעצמןם, מה שגרם לי לחייך בסיפוק-פמיניסטי 🙂 .
התוצאות המדכדכות כנראה צפויות. תסמיני דכאון היו שכיחים למדי כבר לפני תחילת ההתמחות וללא הבדל מובהק בין המינים במדדי קונפליקט עבודה-משפחה, אך כעבור חצי שנה עלו מדדי הקונפליקט ותסמיני הדכאון בשתי הקבוצות, וברופאות יותר מאשר ברופאים בפער קטן אך מובהק. עם התיקנון של תסמיני הדכאון למדדי הקונפליקט התרחש הגילוי המעניין: הפרשי הדכאון בין המינים ירדו ב-36%. ובמילים: קונפליקט עבודה-משפחה הוא אחראי מרכזי ליצירת הפער בשיעורי הדכאון, אם כי אינו הגורם היחיד להפרש.
מדובר בגורם שהוא בר תיקון על ידי שינויים ארגוניים שבבסיסם עומד בעיקר רצון טוב. אבל כיוון שרצון טוב הוא לא תמיד מוטיבציה מספקת בעולם שמונע על ידי כסף, תפוקה ותוצאות-מדידות, נזכיר שדכאון ברופאות/ים גורם גם נזק משמעותי למערכת הבריאות. אובדנות, נטישת המקצוע לטובת מקצועות לא-קליניים, צמצום שעות משרה, שחיקה ופרישה מכח העבודה – כולן תוצאות ישירות ועקיפות של דכאון בקרב צוות רפואי. אם ניקח בחשבון שמחקרים הראו שחולים וחולות שטופלו על ידי רופאות מתו פחות, ונדרשו לפחות אשפוזים חוזרים, הרי שיש חשיבות לדאוג לא רק לשביעות הרצון של הצוות הרפואי בכלל, אלא גם לאושרן של הרופאות, הנשים, בפרט. וכן, בשורה התחתונה זה יתבטא גם בחסכון כלכלי למערכת.
חשיפת הקשר שבין קונפליקט עבודה-משפחה, דכאון בקרב רופאות ושחיקה מהירה ומוקדמת, שופכת אור גם על התופעה המוכרת של מיעוט נשים בתפקידים הבכירים. אם נשים מרכיבות את רוב הכיתות בבתי הספר לרפואה בשנים האחרונות (גם בישראל), עם העליה בהיררכיה הרפואית והאקדמית מספרן היחסי הולך ויורד בצורה ניכרת. מיעוט הנשים בתפקידי הנהלה וקבלת החלטות גם משמרת את המצב הקיים, בהיעדר קולות מייצגים בצמתי החלטה.
הגלים שיצר המחקר גלשו מה-JAMA אל העיתונות הפופולרית, מהניו יורק טיימס ועד לעיתון הארץ. הכתבות הללו צובעות את העבודה השקופה ומלמדות אותנו על הנטל הכפול שעל כתפיהן של נשים עובדות (הנושא של mental workload מוסבר בקומיקס מומלץ במיוחד, באנגלית). יש בכך בשורה משמחת, שכן ראיית האי-שוויון היא שלב הכרחי בדרך לפתרון. יותר מכך, לתהודה החברתית יש משמעות ביצירת השינויים הארגוניים הנחוצים, וכולי תקווה שאם מקבלי ומקבלות ההחלטות במערכת הרפואית לא קוראים את "הארץ", הם לפחות קוראים את לבריאותה 😉 .
ניתן לזהות עוד נקודת אור פמיניסטית במציאות המוזכרת מעלה: קונפליקט בין עבודה לבין משפחה אמנם היה משמעותי יותר בקרב נשים, אך לא רק אצלן. מדדי הקונפליקט היו גבוהים למדי גם בקרב הרופאים, ומכך משתמע שישנה קבוצה הולכת וגדלה של גברים-רופאים שחווים גם הם פיצול בין העבודה לבין הבית. יתכן וזהו ביטוי של שינוי חברתי ההולך ומעמיק, שמלווה בשותפות פעילה של גברים בחיי המשפחה והבית, ובהכרת חשיבותם בסדרי העדיפויות הלוחצים של היום-יום.
Work-family balance can tip wrong way for some young doctors
