"רק עד לפני מאה שנים חיינו בחמולות או בשבטים, כך שכל יולדת שנכנסה בשערי עולם הלידה וההורות הכירה אותו לעומק והייתה עטופה מכל עבר. חכמת השבט זרמה בעורקיה. כיום אנו נחשפות רק בזמן אמת, ולמרות שאנו חיים בעידן מוצף מידע, רוב הנשים חוות פער בין מה שהן חושבות שיקרה לבין מה שקורה בפועל". ראיון עם קרן בויקו על ספרה: ההכנה הכֵּנָה ללידה. כתבה מאת ד"ר ליאור ברוך
קרן בויקו, מו"לית הוצאת מרקם ועורכת הספר ההכנה הכֵּנָה ללידה, הרגישה שלא הייתה מוכנה לחיים שלאחר לידת בתה. "אני חושבת שאם הייתי יודעת לאן אני נכנסת, הייתי נערכת כמו שצריך וחוסכת מעצמי סבל מיותר. לא הייתי מודעת לעובדות שמהותיות ללידה ולחודשים הראשונים. הבורות הזו חיבלה לי בלידה" היא אומרת. "לא הבנתי את השלכות הפיטוצין והאפידורל, לא ידעתי שיש לי זכות לסרב להתערבויות, ולא הכרתי את שלבי הלידה, מה שבדיעבד פגע לי ברצפת האגן"
בספר שערכה היא מבקשת ליצור מקום לחוכמת השבט ולאפשר לאמהות טריות ללמוד מניסיונן של אחרות. סיפוריהן של 13 נשים נכללו בשער הראשון של הספר. השער השני מביא את קולן של נשות מקצוע מתחום ההריון, הלידה ואחריה. יחד הם יוצרים תמונה מורכבת של ניסיון אישי ומקצועי, שניתן כולו מפי נשים.
קראתי את הספר מעיניי כאמא, והוא החזיר אותי לרגעים פלאיים ולרגעים כואבים מההריון והלידה. באיזה אופן את חושבת שהחוויה שלך הייתה שונה אם היית קוראת את הספר שכתבת, לפני שהפכת לאמא?
חשבתי שאהיה אותה קרן אנרגטית וחזקה אחרי הלידה, רק בלי הבטן המגבילה. לא ידעתי שהגוף שלי יצטרך, כמו אחרי ניתוח, זמן להתאוששות. לא ידעתי שבדיוק בזמן הזה אצטרך לספק את הצרכים האינסופיים של התינוקת שלי. האין אונות הזאת יצרה בי תסכול שהלך וגבר. וזה מה שכל כך חשוב לי להעביר הלאה. שזה לא חייב להיות ככה, אם רק תבואי מוכנה.
לידה היא אירוע שתחום בנקודת זמן צרה. אחריה מגיעים החודשים הראשונים שפחות מכינים אותנו אליהם. 80% מהיולדות חוות דכדוך אחרי לידה, מספר בלתי נתפש אך הגיוני בחברה המערבית המבודדת. אם הייתי קוראת את הספר בהריון הייתי מתוודעת למושג ״משכב לידה״ והייתי יודעת להקיף את עצמי כדי שלא אשאר לבד. הייתי יודעת שכמעט כל מה שתינוק צריך זה לשכב עור לעור על חזה אמו. הייתי יודעת שמה שיולדת טרייה צריכה הוא שיזינו אותה. זה בלתי אפשרי לעשות את שני הדברים במקביל והכי מטורף הוא שזה מה שמצופה מאיתנו הנשים. מכאן הדרך לתסכול, לדכדוך ואף לדיכאון, קצרה מאוד. חוסר היכולת לספק לעצמך את צרכייך הבסיסיים נשמע הזוי להריוניות, אבל זה ככה וכדאי שהן ידעו את זה.

באופן טבעי, רבים מסיפורי הלידה בספר מתארים מפגשים עם צוות רפואי בתקופת ההריון, הלידה ולאחריה. הספר אמנם פונה לאמהות, אבל האם יש מסר שלדעתך ראוי שהצוות הרפואי ייקח מהסיפורים?
בראש ובראשונה הרעיון שלידה היא לא אירוע רפואי. זה תהליך טבעי של הגוף, ותפקיד הצוות הוא לתמוך מרחוק ולהתערב רק במידה שקיימת סכנה. אין הבנה של חשיבות התנאים ללידה טבעית למי שמעוניינת בכך, וסטטיסטיקת הקיסרי חירום מרקיעה שחקים.
שנית – הרבה פעמים נדמה שאין הבנה של תהליך הלידה ומה היולדת צריכה. הפרעות יכולות לעצור את התקדמות הלידה. בדיקות פתיחה תכופות, אנשים שבאים ויוצאים בלי בקשת רשות, התערבויות ללא הסברים, הוראות ואפילו מקרים של אלימות מיילדותית. המערכת לא תמיד מכבדת את רצון היולדת, מתוך יהירות ואף דורסנות.
בין הפרקים של נשות המקצוע בחרת לכלול פרק על חוק זכויות החולה. תוכלי לספר על הבחירה הזאת?
לידה היא האירוע הכי מטורף שאישה עוברת בחייה, וזה רחוק שנות אור מלהיות פרוצדורה טכנית על פס הייצור של בית החולים. קיימות עדויות רבות על אלימות מיילדותית, פגיעה בזכויות מאוד בסיסיות וחוסר הסברה שמהווים עבירות על חוק זכויות החולה, לעיתים גם בלי שהצוות מודע לכך. אני לא ידעתי שזכותי לסרב להתערבויות למיניהן, שזכותי להחליף מיילדת, שזכותי לקבל חוות דעת נוספת, שזכותי שלא יצעקו עלי. חשוב שכל אישה תדע את זכויותיה כדי לדעת לדרוש ולקבל אותן.
מבין הסיפורים האישיים ומבין הפרקים של נשות המקצוע, מה לדעתך ייחודי לחברה הישראלית ומה אוניברסלי?
אני חושבת שאין בכלל שאלה לגבי האוניברסליות של המצוקה אצל יולדת שנמצאת לבדה רוב היום. בחברות שבטיות ומסורתיות לא נשמע סיפורים דומים כי שם היולדות עטופות מהיום הראשון. שם קיימות אמונות תפלות כדי למנוע מהן לקום ממשכבן.
מה שכן אופייני לחברה הישראלית הוא הלחץ הלאומי-חברתי לילודה. כמות המשאבים המושקעים בזה הוא הגבוה ביותר מבין כל מדינות העולם בפער משמעותי. מה שעוד אופייני לחברה הישראלית הוא תחושת הנטישה של החברה את היולדת הטרייה, שמקבלת שלושה חודשי חופשת לידה זעומים. הדיסוננס הזה הוא לא פחות מאלים.
החברה הישראלית היום כוללת מגוון רחב של א/נשים ומשפחות – והספר אכן כולל חוויות של אמהות בהורות משותפת, לרבות הסיפור האישי שלך. האם במהלך ההכנה או כתיבת הספר נגעת בהורות של משפחות להט"ב? של משפחות מקהילות עולות (אתיופיה, ברה"מ), מהחברה הערבית או החרדית?
לקח לי שנתיים וחצי ללקט סיפורים. קיבלתי לא מעט סיפורים שפשוט לא היו מספיק טובים להיכנס לספר. רציתי להיכנס לנימי נפשה של כל כותבת, כי אחרת זהו אוסף עובדות טכניות. לא פשוט לחשוף את קרבייך, ועוד בכזה פירוט, ואני חשה מבורכת שהצלחתי לקבל את הסכמתן. היה לי חשוב לתת את הטווח הסטטיסטי של 80% בייבי בלוז – מתוכם שני סיפורים של דיכאון אחרי לידה כדי לאפיין מה זה בדיוק, הרבה מהיולדות שואלות את עצמן אם הן בדיכאון כאשר הן ״רק״ בדכדוך – ושני סיפורים על לידות רכות וקסומות, והתמודדות טובה של אחרי. היה לי חשוב להביא את כל התהליך, החל מההיריון, דרך הלידה, ובעיקר החודשים הראשונים. בכך ביקשתי גם להכין יולדות לעתיד וגם לנרמל את החוויה עבור יולדות טריות שחשות שרק אצלן משהו לא בסדר.
לגבי להט"ב: גברים גאים לא עוברים לידה, ואילו הספר נועד לעורר הזדהות אצל הריוניות, ולסביות זוכות בעוד אמא והלוואי על כולנו. הבנתי מנשות המקצוע שהחברה האתיופית, הערבית והחרדית היא קהילתית יותר ומאפשרת יותר עיטוף מהמשפחה המורחבת. נשים ממשפחות גדולות לרוב מכירות לידה ומכירות איך נראים החודשים הראשונים. יכולתי לראיין נשים שנמצאות במעמד סוציואקונומי נמוך, יכולתי לראיין אמהות יחידניות. אבל זה היה חוטא לספר כי אפשר היה לתלות את הקשיים שלהן ב״מצבן״. דווקא אלו הנשואות באושר (אני החד הורית היחידה), שכל התנאים כביכול עמדו לרשותן, חוו מצוקה מתמשכת. ואז מה יגידו אזובי הקיר וכו'. היה לי חשוב להעביר את המסר הזה, שגם כאשר כל התנאים משחקים לטובתך, גם אם שיחקת אותה בעולם הגדול, את יוצרת מיקרוקוסמוס קטן משלך שאת חייבת ללמוד את האלף-בית שלו מראש.

האם יש משהו נוסף שהיית רוצה להעביר לקוראות של 'לבריאותה'?
חשוב לי להדגיש שהספר מביא בצורה רגשית ומעניינת את מה שאישה צריכה ורוצה לדעת לפני הלידה. צוות המומחיות בחלקו השני מביאות בנדיבות את הצוף של הידע שלהן. קראתי ספרים לפני הלידה והלכתי לקורסים, ובדיעבד לא ידעתי את הדברים הכי מהותיים.
הספר מיועד אמנם להריוניות ולנשים לאחר לידה, אך יצא לי לשמוע גם מנשים מבוגרות שיש בספר משהו תרפויטי, שמציף תכנים מודחקים ומרפא אותם. הייתי שמחה אם גברים היו קוראים בספר כדי טיפה להבין את מה שאנחנו עוברות, את מה שהאימהות שלהם עברו. וכמובן אלו שעתידים להפוך בקרוב לאבא.
חשוב לי לציין שאין בספר סיפורים קשים, יש סיפורים מציאותיים, יש ידע יקר מפז. אין מוות וחולי, כולם בריאים, כולם עברו את הקשיים שנבעו בעיקר מבורות, ורוב הקשיים חוזרים על עצמם בסיפורים, והם לא גזירה משמיים. אפשר להימנע מהם. כולי תקווה שהספר הזה, שמהווה חוכמת שבט מזוקקת, ימזער את הבייבי בלוז – כי הוא לגמרי יכול.
בנושאים דומים:
🤱 לבריאותה מארחת: קו ליולדת / מאת ד"ר ליאור ברוך
🤱 דכאון לאחר לידה: אמהוּת מתמודדת / מאת ד"ר ליאור ברוך
🤱 פוסט טראומה לאחר לידה: מה שקרה ומה שאחרי / מאת ד"ר ליאור ברוך
🤱 רפלקס עצב בהנקה: הסוד השמור של המניקות / מאת ד"ר גבי אייזנברג